בג"ץ 3168/12 ראאד נזיה לוטפי נ. המפקד הצבאי

עתירה זו נמחקה לבקשת העותרים ונותרה לדיון בקשתם לחיוב המשיבים בהוצאותיהם.

1.

במסגרת העתירה ביקשו העותרים להורות למשיבים להנפיק לעותר 1 היתר כניסה למרחב התפר שיאפשר לו לעבד אדמותיו, וכן להורות להם להשיב עניינית ובזמן סביר לבקשה אותה הגיש בעניין זה.

כשלושה שבועות לאחר הגשת העתירה הודיעו המשיבים כי הונפק לעותר 1 העתר תעסוקה זמני (לשישה חודשים), ובבקשה שהגישו העותרים כחודשיים וחצי לאחר מכן הודיעו כי לבסוף ניתן לו היתר קבוע (לשנתיים). על רקע זה ביקשו העותרים כי העתירה תימחק

- וזו אכן נמחקה והאגרה (בניכוי הסכום הנקוב בפרט 33 לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007) הושבה לידי העותרים - אך עמדו על חיוב המשיבים בהוצאותיהם. בבקשתם הדגישו העותרים, בין היתר, כי העתירה הוגשה לאחר שלא ניתנה לעותר 1 תשובה עניינית לבקשתו למעלה מחודשיים לאחר שהתקיים הסיור באדמותיו וכי היתר הכניסה הזמני הונפק לו יום לפני המועד בו היה על המשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה. לטענת העותרים מהשתלשלות הדברים עולה כי רק בעקבות הגשת העתירה הונפקו לעותר 1 ההיתר הזמני והקבוע. כן עמדו העותרים על מהות העניין ועל התנהלותם הנטענת של המשיבים בעניין הנפקת היתרי כניסה למרחב התפר.

2.

המשיבים הדגישו בתגובתם כי בניגוד לטענת העותרים בנסיבות עניינו של העותר 1 לא היה מקום להנפיק לו היתר זמני באופן אוטומטי בתום הסיור או בתום השימוע שנערך לו, וזה הונפק לאחר שנתקבלה עמדת גורמי הבטחון בעניין. עם זאת הותירו המשיבים את הבקשה לפסיקת הוצאות לשיקול דעת בית המשפט נוכח תקלה אשר בשלה חל עיכוב בהעברת הבקשה לקבלת היתר זמני לגורמי הבטחון, תוך שעמדו על הטיפול המהיר בעניינו של העותר 1 לאחר הגשת העתירה כמו גם על כך שהבקשה אשר עמדה במוקד העתירה היתה לקבלת היתר תעסוקה לצורך עיבוד חלקה שבבעלות משפחתו של העותר 1, ולאחר שהסתבר כי הוא טוען לבעלות בקרקע נבחן האם ליתן לו היתר חקלאי קבוע, מבלי שהוא נדרש להגיש בקשה חדשה בעניין (וזה אכן ניתן לו לבסוף). כן טוענים המשיבים כי יש לדחות את טענות העותרים לעניין התנהלותם הכללית.

3.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי ובהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה (ראו בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 (1993)), אכן יש מקום לפסוק הוצאות לטובת העותרים. יוזכר כי כאמור לעיל גם המשיבים עצמם לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי לא התקיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה ובין קבלת הסעד או כי הגשת העתירה לא היתה מוצדקת מבחינה אובייקטיבית עת הוגשה, ולא התנגדו לחיובם בהוצאות.

אשר לשיעור ההוצאות - בהקשר זה יש ליתן משקל לעובדה שהסעד ניתן לעותרים מבלי שהיה צורך בקיום דיון לפני הרכב שופטים ונחסך הצורך בהכרעה לגופם של דברים, כמו גם לעובדה שההיתר הזמני ניתן לעותר 1 סמוך יחסית לאחר הגשת העתירה (כשלושה שבועות) ולכך שמדובר בעתירה שאינה מן המורכבות ביותר. כמו כן, העותרים לא הציגו כל טענה לגבי הוצאותיהם בפועל, וממילא גם לא הציגו תשתית ראייתית לביסוס טענה בעניין. בשים לב לכל אלה, ולאחר עיון במסמכים שבתיק, החלטתי כי יש לחייב את המשיבים בשכר טרחת עורך-דין של העותרים בסך של 3,5 00 ש"ח ובהוצאות משפט בסך של 500 ש"ח. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.