בג"ץ 3173/02 מדינת ישראל נ. יהודה מדינה

1.לפני בקשה להארכת מעצרם של המשיבים ב90- יום החל ביום 23.04.02 ועד יום 21.07.02, או עד למתן פסק דין בת"פ 8037/01 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

2.כתב האישום, שהוגש ביום 23.07.01, מייחס למשיבים עבירות של חטיפה לשם סחיטה, תקיפה בנסיבות מחמירות וכליאת שווא. על פי כתב האישום, בין החודשים מאי ויוני 2001, תכננו המשיבים, יחד עם אדם אחר, לחטוף את מ.ר ואת א.ב (להלן: המתלוננים), לאחר שחשדו כי אלה גנבו להם 3 ק"ג גראס. המשיבים פנו למתלוננים באשדוד ודרשו מהם להיכנס לרכב, הובילו אותם לחולות באזור פארק לכיש, ובמהלך הנסיעה חבלו בראשו של מ.ר באזיקים. המשיבים הכו את המתלוננים בכל חלקי גופם, כפתו את ידיהם וקשרו אותם לעץ מבלי יכולת להשתחרר. המתלוננים השתחררו מכבליהם רק מאוחר יותר.

3.המשיבים שלפנינו, יחד עם הנאשם הנוסף, נעצרו ביום 01.08.02 עד החלטה אחרת. בית המשפט המחוזי הורה להכין תסקיר מעצר בעניינם. תסקיר המעצר הוגש ב02.09.01-, ולפיו לא נמצאו חלופות מתאימות למשיבים. על כן הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי הדגיש את חומרת מעשי המשיבים ואת הפחד בו נמצאות משפחות המתלוננים. ביום 31.12.01 הגיש משיב 1 בקשה לעיון חוזר במעצרו, כיוון שעדי התביעה לא התייצבו למשפט. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בנימוק שבתסקיר המשלים לא הומלץ על שחרור, ובנימוק שבינתיים התייצבו העדים בפני בית המשפט למסור את עדותם. יש לציין עוד, כי הנאשם הנוסף בפרשה שוחרר, ביום 04.10.01 לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, על פי החלטה של בית משפט זה. באשר למהלך המשפט, עד עתה התקיימו בתיק תשע ישיבות הוכחות, פרשת התביעה הסתיימה, והתיק קבוע לסיום פרשת ההגנה ליום 24.04.02.

4.המדינה מבקשת להאריך את מעצר המשיבים ב90- ימים נוספים. לטענתה, העבירות המיוחסות למשיבים מלמדות על מסוכנותם. המדינה מבקשת להדגיש כי המשיב 1 הורשע בעת האחרונה, בבית משפט השלום בבאר שבע, בשלושה סעיפי אישום בעבירות סמים שונות, והטיעון לעונש בעניינו קבוע לסוף אפריל. כן מציינת המדינה כי המשיב 2 הורשע בעבירה של זריקת רימון שבוצעה ביוני 2001, וביום 22.07.01 נגזר דינו לארבע שנות מאסר. כתוצאה מכך מרצה כעת משיב 2 את עונש המאסר שנגזר עליו בתיק האחר.

5.המשיבים מתנגדים לבקשת המדינה להאריך את מעצרם. לדבריהם, המשפט לא יסתיים בתאריך שנקבע לסיכומים, כיוון שיש מספר עדים נוספים שברצונם להעיד. את ההתמשכות במשפט ייחסו באי-כוח המשיבים למדינה ולכך שעדי התביעה לא התייצבו במועד שנקבע להם. לטענתם יש לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר משום שעדי התביעה סיימו את עדותם, ולכן אין עוד חשש כי שחרורם ישפיע על מהלך המשפט או ישבשו. אחד הנאשמים בתיק כבר שוחרר, ואין מניעה לשחרר כעת גם את המשיבים שלפנינו. בנוסף, בא-כוח המשיב 2 טען לפנינו כי מרשו מרצה כעת עונש מאסר, ועל כן אין טעם להאריך את המעצר שכן המשיב 2 ממילא לא ישתחרר עד לתום משפטו.

6.באשר למשיב 1, הגעתי למסקנה כי יש להיענות לבקשת המדינה. העבירות מושא כתב האישום חמורות מאוד והן מצביעות על מסוכנותם הרבה של המשיבים. גם אם היו עיכובים אחדים במהלך המשפט, הם נגרמו שלא באשמת התביעה. יתרה מזו, פרשת התביעה נסתיימה ונראה כי המשפט כולו עומד להסתיים בקרוב, תוך תקופת ההארכה המבוקשת. כמו כן, מסוכנותם הרבה של המשיבים קיבלה משנה תוקף על רקע הרשעות נוספות בתיקים אחרים בתקופה האחרונה. משיב 1 הורשע במספר עבירות סמים ומשפטו הנוסף נקבע להשלמת טיעון לעונש בקרוב. בשל האמור לעיל, אני נעתר לבקשת המדינה להאריך את מעצרו של משיב 1 ב90- ימים נוספים.

7.באשר למשיב 2, גם לגביו קיימות כל הנסיבות הנזכרות המצדיקות את הארכת מעצרו ב90- ימים נוספים. אולם לגביו הועלתה טענה מצד בא-כוחו כי בשל העובדה שהמשיב 2 מרצה כעת עונש מאסר, כמוזכר לעיל, אין להיעתר לבקשת המדינה. וכל כך למה? הנימוק הוא כי המאסר אותו מרצה המשיב 2 מכוח גזר דין בתיק אחר, הוא בעצמו בבחינת חלופת מעצר. טענה זו נראית פרדוקסאלית-מה, משום שביסודה הרעיון שמאסר משמעותו פגיעה פחותה בחירותו של נאשם, במובן סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. ואומנם, נראה כי במציאות תנאיו של עציר קשים מתנאיו של אסיר, וכבר עמד על כך חברי השופט מ' חשין בבש"פ 3646/96 חיים חזות נ' מדינת ישראל (לא פורסם). הכוונה היא, בין היתר, למתן חופשות, ביקורים, עבודה ועוד. מכאן, בקשתו של המשיב 2 להפכו לאסיר ולא להשאירו עציר. אין ספק, כי תוצאה זו נראית משונה. כי מדוע יהיה מצבו של עציר, הנהנה עדיין מחזקת חפות, גרוע ממצבו של אסיר הכלוא לאחר שהורשע בעבירה ונגזר דינו? לכאורה המצב צריך היה להיות הפוך. עם זאת, מדוע לשלול מעציר שהוא גם אסיר את היתרונות של היותו אסיר?

8.ואמנם, בבית משפט זה ניתנה שורה של החלטות, בהן נקבע כי המאסר הוא בבחינת חלופת מעצר, אם כי ניתן לקבוע תנאים מגבילים כגון שלילת חופשות. ראה בש"פ 692/01 מדינת ישראל נ' מוחמד תורכ (לא פורסם); בש"פ 6605/97 מדינת ישראל נ' סלאח אבו סלימאן, פ"ד נא(5) 184; וכן בש"פ 8063/00 לוטפי חיגאז'י נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

9.באת-כוח המדינה מתנגדת ליצירת מעמד של אסירים שהם עצירים משוחררים לחלופת מעצר. לטענתה, מעמד מיוחד זה יצר תקלות בשירות בתי הסוהר. יש לציין כי יש בכך גם משום אפליה בין עצירים "רגילים" לבין עצירים שהם גם אסירים.

10.על אף טענותיה של המדינה בעניין תקלות אפשריות, הריני סבור כי באופן עקרוני, ניתן לראות בתנאי המאסר של עציר משום חלופת מעצר. עם זאת, יש לזכור כי אסיר זה הוא עדיין עציר במובן חוק המעצרים, ויש להשיג לגביו את תכלית המעצר, כלומר, יש לבחון, הבחן היטב, את ההשפעות של השוני בתנאים בין מעצר למאסר על תכלית המעצר. כך, אם יש חשש להימלטות או לשיבוש הליכי המשפט או מסוכנות לשלום הציבור בדרך כלשהי, יש לשלול את הזכויות היוצרות אותם הסיכונים. כן יש להתחשב באפשרות כי המאסר יסתיים תוך תקופת המשפט, דבר העשוי לסכל את תכלית המעצר. יתכן כי במקרים בהם תקופת המאסר צפויה להסתיים תוך זמן קצר, עדיף להאריך את המעצר.

11.במקרה שלפניי, נראה כי אין חשש לשיבוש הליכי המשפט בשל העובדה כי פרשת התביעה הסתיימה. עם זאת, בשל מסוכנותו של משיב 2, יש לשלול את האפשרות שיצא לחופשות מבית הסוהר. כמו כן, תקופת מאסרו ממושכת ואינה צפויה להסתיים בקרוב. מסקנתי היא, איפוא, כי אין להיענות לבקשת המדינה לגבי משיב 2, אלא יש לראות את ריצוי מאסרו כחלופת מעצר. עם זאת, אני מורה לשירות בתי הסוהר לנהוג במשיב 2, בעניין חופשות, כנהוג לפי עצירים, עד לסיום משפטו בתיק פלילי 8037/01 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

אי לכך, אני מאריך את מעצרו של משיב 1 ב90- יום, החל ביום 23.04.02 ועד ליום 22.07.02. בקשת המדינה לגבי משיב 2 נדחית, אולם אני מורה לשירות בתי הסוהר לנהוג במשיב 2, בעניין חופשות, כנהוג כלפי עצירים, עד לסיום משפטו בתיק פלילי 8037/01 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.