בג"ץ 3184/02 מאיר (בן שלווה) אגיסון נ. מדינת ישראל

1.לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מפי השופט צ' גורפינקל, מיום 14.04.02, לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו בתיק פלילי 1066/02.

2.לעורר מיוחסות עבירות של החזקת מקום לשם זנות, סרסרות למעשה זנות, הבאת אדם לידי מעשה זנות, אינוס, וכליאת שווא. כתב האישום מפרט ארבעה אישומים שונים נגד העורר. לפי האישום הראשון, העורר ניהל, יחד עם אחיו דוד, בית בושת בתל אביב (להלן: המכון ). העורר ואחיו העסיקו עובדים שניהלו את המכון, ערכו רישום לקוחות וקיבלו את האתנן. במכון הועסקו נשים שקיימו יחסי מין עם לקוחות תמורת אתנן, שהועבר, דרך עובדי המקום, לעורר ואחיו. לפי האישום השני, בסוף חודש אוקטובר 2000, הגיעה למכון מתלוננת 1, לצורך עיסוק בזנות. בסמוך להגעתה, התחרטה מתלוננת 1 והודיעה לעורר ולאחיו כי איננה מעונינת לעסוק בזנות, אולם העורר אילץ אותה לעסוק בזנות בכך שהכה אותה, קילל אותה ואיים עליה שאם תברח ימצא אותה. מתלוננת 1 עבדה במכון בניגוד לרצונה משך כארבעה חודשים, עד ליום 26.03.01. בכל זמן שהותה כלא אותה העורר - בבוקר במכון, ובערב בדירתה. במהלך אותם ארבעה חודשים הכה העורר את מתלוננת 1 בכל חלקי גופה, צעק עליה וקילל אותה. במהלך חודש מרץ 2001, הגיע העורר לדירתה של מתלוננת 1 ודרש ממנה כי תקיים עמו יחסי מין. משסירבה, הפשיטה העורר בכוח, השכיבה על המיטה, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. לפי האישום השלישי, קנה העורר, בחודש ספטמבר 2000, בחורה נוספת, מתלוננת 2, תמורת סכום של 5,000 דולר. העורר כלא את מתלוננת 2 במשך כחודש בדירה בתל-אביב, ולאחר כחודש העביר אחיו של העורר את מתלוננת 2 לדירה אחרת, גם שם כלא אותה העורר. העורר אילץ את מתלוננת 2 לעבוד בזנות בניגוד לרצונה, מחודש נובמבר 2000 ועד 26.03.01. במהלך זמן העבודה, מנע העורר, בעצמו ובעזרת עובדיו ממתלוננת 2 לצאת מהמכון. לפי האישום הרביעי, במהלך חודש דצמבר 2000 הגיעה מתלוננת 3 למכון לעסוק בזנות. כשבוע לאחר מכן, החלה לעסוק בזנות עד ליום 26.03.01. במהלך כל תקופה זו, אסר העורר, יחד עם שותפיו, על מתלוננת 3 לצאת מהמכון, ובערב, עת שהתה בדירתה, אסרו עליה לצאת מהדירה ונעלו את הדלת. כשנה לפני הגשת כתב האישום, ולפני מעצר העורר, נגבו עדויות מוקדמות מן המתלוננות, לפי סעיף 117 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב1982-, בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, בפני כבוד השופט ח' אפרתי.

3.כאמור, ביום 14.04.02, החליט בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו בתיק פלילי 1066/02. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפניי. לפני שאדון לגופו של הערר ברצוני לציין, שהתברר, כי לאחר שהתקיימה הקראת כתב האישום, בו כפר העורר, נדחה הדיון לתזכורת ליום 25.06.02, לשם קביעת תאריכים להוכחות לאחר הפגרה. מאחר ומשמעות הדבר היא כי משפטו של העורר יידחה בחודשים רבים, החלטתי, ביום 30.04.02, כי התביעה תפנה לנשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב כדי לברר אם קיימת אפשרות להקדים את שמיעת המשפט תוך קביעת תאריכים מוקדמים יותר. ואמנם, ביום 09.05.02, הודיעה באת-כוח המדינה כי הוחלט על ידי סגנית הנשיא ש' סירוטה, כי התיק ייקבע להוכחות עוד לפני פגרת בתי המשפט.

4.אעבור, אפוא, לגופו של הערר. באשר לראיות לכאורה, קובע בית המשפט קמא בהחלטתו לעצור את המשיב עד תום ההליכים את הדברים הבאים:

אילו סיפק [העורר] הסבר למעשיו כגון שהוא מחזיק במקום בלבד אולם אין לו קשר לסחר בנשים, והיה נותן הסבר לתלונת המתלוננת בעבירת אינוס, היה מקום לשקול את עוצמת הראיות ואת היותן מספיקות כדי להוות עילת מעצר. אולם מרגע שה[עורר] מרחיק עצמו מכל וכל בכל האירועים, הרי די בעדויות הנשים המעידות נגדו כדי ליצור עילת מעצר בהעדר הסבר מצדו למעשיו.

בית המשפט המחוזי מוסיף בעניין עילת המעצר:

ההתייחסות לנשים של כליאת השווא ושל האלימות הן המצביעות על אלימות מצד המשיב שיש בהן כדי להצביע על מסוכנות היוצרת עילת מעצר, ועבירת האינוס שהוא מואשם בה ביחס למתלוננת אחת כשהיא מעידה על אונס ואילו הוא טוען שכלל אינו מכירה, יוצרת עילת מעצר על פי הפסיקה שלפיה על עבירת אינוס, היא עבירה המבוצעת באלימות ואכזריות, ויוצרת עילת מעצר מכוח חוק.

5.בערר טוען בא-כוח העורר כי שתיים מן המתלוננות אינן נמצאות בארץ, ואין לדעת אם תגענה לעדות. לכן, עדותן הקיימת היום אינה מהווה עדות של ממש, שכן הן לא נחקרו בחקירה נגדית. כמו כן, אחת העדות שנחקרה כאשר העידה במשפטו של אחיו של העורר, לא הזכירה את העורר כלל בעדותה. לטענת בא-כוח העורר יש לתת משקל גם לחלוף הזמן מאז העבירה, ועל כן מן הראוי לקבל את חלופת המעצר המוצעת.

6.בדיון שלפניי, טען בא-כוח העורר כי המתלוננת באישום הרביעי, השוהה בחו"ל, הודיעה כי היא אינה מעונינת להעיד במשפטו של העורר. באשר למתלוננת באישום השני, אין ודאות כי תגיע להעיד. מאחר שהמתלוננות לא נחקרו בחקירה נגדית, אין, לדעת בא-כוח העורר, די ראיות כדי להצדיק את מעצרו של העורר.

7.לעומתו טען בא-כוח המדינה כי שאלת משקל עדותן של המתלוננות עתידה להתברר במשפט עצמו, ולא בשלב המעצר. באשר למתלוננות, יש נכונות מצד התביעה להביא לעדות את המתלוננת באישום השני, ולגבי המתלוננת באישום השלישי הרי שהיא נמצאת בארץ ומוכנה להעיד. עוד טען בא-כוח המדינה כי כל המתלוננות נחקרו בחקירה נגדית על ידי באי-כוחם של הנאשמים האחרים בפרשה ויש בכך כדי להגדיל את משקל עדותן, על אף שלא נחקרו חקירה נגדית על ידי בא-כוח העורר, שכן העורר לא אותר בזמן עדותן. העורר נמלט מהמשטרה במשך שנה עד שנעצר, הוא לא שינה כתובת במשרד הפנים ועבר להתגורר במקום אחר מבלי לדווח על כך למשטרה על אף שידע כי מתנהלת חקירה נגדו. לעורר הרשעות קודמות בעבירה של אחזקת מקום לשם זנות.

8.לאחר שעיינתי בחומר החקירה שהוגש על ידי המדינה, הגעתי למסקנה כי יש ראיות לכאורה להוכחת העבירות בכתב האישום. המתלוננות קושרות בהודעותיהן את העורר לעבירות המיוחסות לו. עדותה של מתלוננת 1 על עבירת האונס (עמ' 60 לפרוטוקול) מתיישבת עם שתי הודעות שמסרה במשטרה על האונס (הודעה מיום 27.03.01 שעה 15:10 עמ' 2 שורות 17 ואילך והודעה מיום 26.03.01 שעה 15:00 עמ' 3 שורה 13 ואילך). די באלה כדי לקבוע כי יש ראיות לכאורה לעבירת האונס. גם לעבירות הנוספות בכתב האישום יש ראיות לכאורה הקושרות את העורר, בין היתר, לעבירות של כליאת שווא (הודעת מתלוננת 1 מיום 27.03.01 שעה 15:10 עמ' 2 שורות 3-4, עדות מתלוננת 2 עמ' 85 לפרוטוקול שורות 12-13); החזקת מקום לשם זנות (עדות מתלוננת 3 עמ' 51 לפרוטוקול שורה 18 ואילך); תקיפה (הודעת מתלוננת 1 מיום 26.03.01 שעה 15:00 עמ' 2 שורה 15 ואילך); הבאת אדם לידי מעשה זנות (עדות מתלוננת 1 עמ' 39 לפרוטוקול שורה 15 ואילך וכן הודעת מתלוננת 3 מיום 14.05.01 שעה 09:50 בעמוד 5 שורה 1 ואילך). כאמור, העורר מכחיש מכל וכל קשר למתלוננות או לעבירות המיוחסות לו. מכל אלה, ומחומר החקירה הנוסף שהוצג בפניי, ניתן ללמוד על ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר בעבירות המיוחסות לו. כידוע הכלל הוא כי משקל הראיות ומהימנותן של העדויות נבחנים על ידי בית משפט של דיון, שם גם יתברר מי מבין המתלוננות תתייצב לעדות בבית המשפט.

9.העבירות המיוחסות לעורר יוצרות חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. כן יש לציין כי העורר התחמק מן המשטרה עד לאיתורו, דבר המקים חשש להימלטות מאימת הדין. בנסיבות אלה אינני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. יש לקוות כי העובדה שבית המשפט המחוזי נאות להקדים את שמיעת משפטו של העורר תביא לידי סיום מהיר של משפטו.

אי לכך, הערר נדחה.