בג"ץ 3184/97 קויפמן דוד נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר ד' ביין), לפיה נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת המשיב להפסיק את עבודות השרות שביצע המבקש ולחייב את המבקש בריצוי יתרת מאסרו במאסר בפועל. במסגרת בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה האמורה.

2.המבקש נדון למאסר של חדשיים וחצי, לריצוי בעבודות שרות. מהחלטתו של בית המשפט המחוזי עולה כי מאז 11.8.96 הוצב המבקש בארבעה מקומות עבודה : מתקן של "צער בעלי חיים", בית אבות ושני בתי חולים. בשלושת המוסדות האחרונים הופסקה עבודתו עקב בעיות משמעת (התחצפות והיעדרות שלא ברשות משך ימים רבים). בעקבות זאת עשה נציב שרות בתי הסוהר שימוש בסמכותו לפי סעיף 51ט לחוק העונשין, תשל"ז1977- והורה, כי המבקש ירצה את יתרת עונשו, תקופה של חודש, במאסר בפועל.

3.המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה. בהסכמת הצדדים הוסב הערעור לעתירה לפי סעיף 62 א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב1971-. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה וקבע כי אין היא מגלה כל עילה מעילות המשפט המנהלי המצדיקה התערבות שיפוטית בהחלטת המשיב. בית המשפט הוסיף וציין, כי כל טענותיו של המבקש הן טענות עובדתיות המתייחסות למידע עליו הסתמך המשיב, וקבע, כי, לכאורה היה בסיס ראייתי מספיק לקביעות העובדתיות של המשיב. לפיכך דחה בית המשפט המחוזי (ביום 14.5.97, בהיעדר הצדדים) את עתירת המבקש והורה למבקש להתייצב לריצוי יתרת מאסרו עד יום 25.5.97.

4.ביום 25.5.97, המועד שנקבע לתחילת מאסרו של המבקש, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטה זו ובקשה לעיכוב ביצועה. אין בבקשות אלו ובתצהיר התומך בהן כל התייחסות לסיבה להגשתן במועד זה. במסגרת בקשת רשות הערעור מעלה המבקש טענות נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא ומפרט את גירסתו שלו באשר להשתלשלות האירועים שהובילה להחלטת המשיב. עוד טוען המבקש, כי הותרת החלטת המשיב על כנה תגרום לו נזקים נפשיים וכלכליים. המבקש מוסיף וטוען, כי החלטת המשיב היתה בלתי סבירה ושומה על בית המשפט להתערב בה. במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע, טוען המבקש, כי נוכח אורך תקופת המאסר שנקצבה לו הרי אי-עיכוב ביצועה של החלטתו בית המשפט המחוזי יביא לסיכול בקשת רשות הערעור, שלא תישמע עד סיום מאסרו.

5.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני נחה דעתי שדין הבקשה לרשות ערעור (וממילא דין הבקשה לעיכוב ביצוע) להידחות.

"הלכה פסוקה היא, כי תפקידו של שופט בית-המשפט המחוזי, הדן בעתירת אסירים, הוא תפקיד ביקורת של רשות שופטת על החלטותיה של

הרשות המבצעת. ביסודה של ביקורת זו עומדת השאלה, אם רשות ציבורית סבירה רשאית היתה להגיע להחלטה אליה הגיע. ביסודה של ביקורת זו

אינה עומדת השאלה כיצד היה השופט, אילו עטה איצטלה של איש ביצוע, מחליט. אכן, על השופט לשאול עצמו אם שלטונות בית הסוהר שקלו את כל

השיקולים הרלבנטיים, ואיזנו ביניהם בצורה ראויה. אם התשובה היא בחיוב, אל-לו לשופט להחליף את שיקול דעת השלטונות בשיקול דעתו

שלו, גם אם לסברתו שלו היה מקום לערוך איזון ראוי אחר."

(רע"ב 2410/93 מדינת ישראל נ' רוני לוי , פ"ד מז (3) 802, 803)

כך אכן נהג בית המשפט המחוזי בענייננו. איני מוצא מקום לשנות מהחלטתו זו. הכלל המקובל עלינו באשר לבקשות רשות ערעור על החלטות בעתירות אסירים הוא, כי " רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשיגרה אלא רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית." (רע"ב 7/86 - חיים לואיס וייל נ' מדינת ישראל , לא פורסם ). בקשת המבקש אינה עומדת באמות-מידה אלו. עיקרה הוא, כאמור לעיל, בהתנצחות עם קביעותיו העובדתיות של המשיב, התנצחות שאין מקומה בבית משפט זה, ובטענות נגד שיקול דעתו של המשיב. בנסיבות אלה לא מצאתי נכון ליתן רשות ערעור. ממילא בטל הטעם שבבקשה לעיכוב הליכים.

הבקשה נדחית.