בג"ץ 3185/97 חזן מאיר נ. חזן חנניה

1.בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופטת ר' שטרנברג - אליעז), דחה את בקשתו של המבקש להעביר מתפקידו בורר שמונה להכריע בסכסוכים שבינו לבין המשיבים, שהם אחיו.

המבקש ביקש להרשות לו לערער על פסק הדין.

2.העילה לבקשתו של המבקש היא, כלשון סעיף 11 (1) לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968, "נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון שני הצדדים". זאת, מן הטעם, שהבורר שוחח עם אח אחר של בעלי הדין, שהוסכם שיפשר ביניהם, וכן התנהג במהלך הבוררות "באופן המצביע כי הבורר כבר גמר בדעתו ביחס לחלק מתביעות המערער" (המבקש - י.ט.).

3.עיינתי בפסק דינו המנומק והמפורט של בית המשפט המחוזי ולא מצאתי מקום להתערב בו.

משהסכימו בעלי הדין שאחיהם יהיה המפשר ביניהם, ואף הסמיכו את הבורר לשוחח ביחידות עם המפשר, אין לראות בעצם קיומן של שיחות אלה משום בסיס מספיק כדי לפסול את הבורר. גם הדברים שנאמרו באותן שיחות בדבר פתרונות אפשריים, לרבות תגובותיו של הבורר לרעיונות של המפשר, כפי שפורטו בבקשה, לא די בהם, לאור האמור.

כן לא מצאתי יסוד לטענה שגם החלטות שונות של הבורר במהלך הבוררות, שאותן פירט המבקש בבקשתו להרשות ערעור, "גיחוך" של הבורר בתגובה לעדות מטעם המבקש וכן "סלחנות כה רבה" שגילה כלפי המשיבים - שעל כל אלה סמך המבקש ובית המשפט המחוזי לא מצא לנכון לעמוד עליהם בפסק דינו - מצדיקים את העברת הבורר מתפקידו. אכן, ראוי לו לבורר שינהג באופן שלא יתעורר כל חשש ואבק של חשש למשוא פנים כלפי בעל דין, אולם, בנסיבות הפרשה הנדונה, ובעיקר לאור השיהוי הרב שהישהה המבקש את הגשת בקשתו לבית המשפט המחוזי, ראוי היה לדחותה.

4.הבקשה להרשות ערעור נדחית.