בג"ץ 3214/07 חליל שחאדה עלי גרוף נ. מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית

1.

לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך בסירובם של המשיבים ליתן לעותר 1, תושב האיזור, היתר לבקר את אחיו הכלוא בישראל ולעדכן לאלתר את המערכת הממוחשבת שמפעיל המשיב בדבר קרבת המשפחה שבין העותר לבין אחיו. בשנים 2004-2005 הונפקו לעותר היתרי ביקור אצל אחיו, חלקם לאחר התערבות העותר 2 והגשת עתירה קודמת באותו העניין. העותר טען כי בחודש ספטמבר 2006 פנה אל המשיב בבקשה לחדש את תוקף ההיתר, אך בקשתו סורבה מן הטעם שאין קירבה משפחתית בינו לבין הכלוא. פנייתו של העותר 2 למשיב מיום 18.3.07 בבקשה להסדיר את היתר הביקור ולעדכן את המערכת בעניין הקשר המשפחתי בין האחים לא נענתה. מכאן העתירה דנן, אשר הוגשה ביום 11.4.2007. ביום 28.5.2007 הונפק לעותר היתר לביקור אצל אחיו, ובנוסף, הודיע המשיב כי הקשר המשפחתי בין האחים הוזן למערכת ועל כן ניתן יהיה להנפיק לעותר היתרים באופן סדיר. בנסיבות אלו התייתרה העתירה ונמחקה בהסכמת הצדדים בהחלטתי מיום 5.11.07. למרות מחיקת העתירה, עמדו העותרים על הוצאותיהם.

2.

העותרים טוענים כי בקשותיו של העותר לבקר את אחיו לא נענו על-ידי המשיב במשך חודשים ארוכים, ולבסוף סורבו בשל היעדר קשר משפחתי, למרות שהעניין הוכח לפני המשיב בעבר. פנייתו האחרונה של העותר, באמצעות העותר 2, לא נענתה כלל, ולפיכך נאלצו להגיש עתירה זו, כאשר הסעדים המבוקשים התקבלו כחודש וחצי לערך לאחר הגשתה ובעקבותיה. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, מבירור שערך, אין כל תיעוד לכך שהעותר הגיש בקשה לקבלת היתר בחודש ספטמבר 2006 או שבקשה כזו סורבה, והעותר אף לא צירף אסמכתאות לכך. כן העלה הבירור כי הקירבה המשפחתית בין העותר לבין אחיו הוזנה למערכת הממוחשבת עוד בטרם הוגשה העתירה, ועל-בסיס קירבה זו אף הונפקו לעותר היתרים בעבר. המשיב טוען בנוסף כי העתירה דנן הוגשה זמן קצר לאחר פנייתו האחרונה של העותר 2 למשיב, מבלי להמתין למענה. עובר להגשת העתירה ובלא כל קשר אליה, נשלחה פנייה זו להתייחסותם של גורמי הביטחון, אשר בעקבותיה הונפק לבסוף ההיתר בחודש מאי 2007.

2.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, כמו גם לעמדת המשיב, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות. הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)). על פי כללים אלו יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה, והאם עצם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד. אין חולק כי עתירה זו עוסקת בעניין הומניטרי המחייב מתן מענה הולם לפונים ובתוך זמן סביר. אולם, נוכח הבירור שערך המשיב לעניין בקשתו האחרונה של העותר, שוכנעתי כי היה על העותרים להמתין לקבלת מענה מאת המשיב על פניית העותר 2 בטרם הגשת העתירה. זאת ועוד. בירור עניינו של העותר החל, כאמור בתגובת המשיב, עובר להגשת העתירה, ומשום כך לא מצאתי כי מתקיים קשר סיבתי מספק בין הגשת העתירה לקבלת הסעד המבוקש. אשר על כן, דין הבקשה לחיוב המשיבים בהוצאות בנסיבות המקרה, להידחות.