בג"ץ 3220/06 אבו סנינה מחמד נמר נ. משרד הפנים

1.העותר 1 הינו תושב מזרח ירושלים, בעל רישיון לישיבת קבע בישראל. העותרים 2 – 3 הינם שניים מילדיו אשר נולדו לו מתושבת האזור. העותרים 2 – 3, בגירים שניהם, נולדו באזור ורשומים במרשם האוכלוסין של האזור. בעתירה זו מבקשים הם להירשם במרשם האוכלוסין של ישראל, תוך שהם מעלים שורה ארוכה של סעדים בעניינים שונים שמפאת הנוחות נסווגם כלהלן:

א.

סעדים שעניינם מעמדם בישראל וזכויותיהם של תושבי מזרח ירושלים

הפלסטיניים.

ב.

סעדים המופנים נגד תוקפה של תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד –

1974 (להלן: התקנות ), תחולתה ופרשנותה.

ג.

סעדים המופנים נגד האופן בו מפעיל המשיב את שיקול דעתו לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952 ונגד אופן פעולתו מכוח חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג – 2003 (להלן: הוראת השעה ).

ד.

סעדים פרטניים ביחס למעמדם בישראל של המשיבים 2 – 3.

העותרים מציינים בעתירה כי בקשה לאיחוד משפחות שהגישו בעבר נדחתה תוך שהמשיב נמנע מלהתייחס לבקשתם לרשום במרשם האוכלוסין הישראלי את העותרים 2 – 3. לטענתם, הגיש העותר 1 עתירה מנהלית בעניין לאחר שפניותיו למשיב לא נענו, אולם זו נמחקה. פניות נוספות של העותרים אל המשיב לא נענו וכך גם לא נענתה פנייתם מיום 2.4.06 אל המשיב ואל גורמים נוספים בבקשה לבטל או לתקן את תקנה 12 לתקנות על מנת לאפשר את רישומם של העותרים 2 – 3 במרשם האוכלוסין של ישראל.

2.המשיב בתגובתו המפורטת טוען כי דין העתירה להידחות על הסף מן הטעמים הבאים: היותה של העתירה כוללנית ובלתי ממוקדת שרבים מן הסעדים המבוקשים בה הינם בלתי ברורים או תיאורטיים ;

אי מיצוי הליכים ; קיומו של סעד חלופי בדמות בית המשפט לעניינים מנהליים, הגם שמציין הוא כי העתירה המנהלית שהגישו העותרים בשנת 2003 נמחקה לאחר שהעותרים חזרו בהם ממנה בהמלצת בית המשפט ואין הוא סבור כי יש טעם בהגשת עתירה חדשה נוכח המלצת בית המשפט לעניינים מנהליים ;

היעדר עילה להתערבות בהחלטת המשיב מאחר שהסעדים הפרטניים המבוקשים בעתירה מנוגדים להוראת השעה ומאחר שהמשיבים 2 -3 הינם, לטענת המשיב, פעילים בארגון טרור ועל כן, גם אלמלא הוראת השעה, היתה קמה לטענתו מניעה ביטחונית בעניינם.

3.דין העתירה להידחות על הסף.

כעולה מן העתירה על צרופותיה, חלק מן הסעדים המבוקשים בעתירה זו הובאו בפני המשיב בפניה מיום 27.8.04, בה התבקש המשיב לרשום את ילדי העותר 1 במרשם האוכלוסין ובפניה מעם בא כוח העותרים מיום 2.4.06 שהוכתרה "דחוף ביותר". פניה זו נשלחה כתשעה ימים בלבד עובר להגשת העתירה ואין תימה איפוא על כך שהיא לא נענתה עד להגשת העתירה, בפרט אם מביאים בחשבון כי העותרים מבקשים בין היתר סעד של ביטול תקנה, סעד המצריך בחינה ובדיקה. סעדים אחרים המבוקשים בעתירה שבפנינו כלל אינם נזכרים בפניה זו ולא הובא בפנינו כל מסמך שיעיד כי נעשתה לגביהם פנייה מקדימה אל המשיב. מכאן, העתירה לוקה באי-מיצוי הליכים.

בנוסף, מקובלת עלינו טענת המשיב כי העותרים 2 -3 אינם עומדים בדרישות הוראת השעה. העותרים 2 – 3 נכנסים תחת הגדרת "תושב אזור" שבסעיף 1 להוראת השעה, בהיותם רשומים במרשם האוכלוסין של האיזור. בהתאם לסעיף 2 להוראת השעה, לא יעניק שר הפנים בתקופת תקפו של החוק לתושב האזור אזרחות לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1950, ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1950. כידוע, עתירות שביקשו לתקוף את חוקתיות הוראת השעה נדחו לא מכבר (בג"ץ 7052/03 עדאלה-המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (14.5.06)) . משכך, הרי שהוראת השעה חלה על העותרים 2 – 3 ואין מוקנה להם מעמד בישראל.

די בטעמים אלה כדי להביא לדחיית העתירה וכל זאת מבלי שנידרש ליתר הטעמים שהעלה המשיב, הגם שבחלקם מצאנו טעם רב.

העתירה נדחית.