בג"ץ 3246/08 החברה הארמריקאית ישראלית לגז נ. מנהל רשות המיסים

הנשיאה ד' ביניש:

בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת כי נורה למשיב לעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 192 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א-1961, ולהקטין את שיעור הריבית והפרשי ההצמדה בהם חויבה העותרת בגין שומת המס לשנים 1990-1988. המחלוקת בין הצדדים לפנינו מעוגנת בטענת המשיב כי משנדחים ערעוריהם של נישומים מתחייב תשלום המס בערכו הריאלי, במלים אחרות, המס בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

בא-כוח העותרת טען לפנינו בכתב ובעל-פה כי עניינה של מרשתו נכלל בגדר הסמכות שהיקנה המחוקק בסעיף 192 הנזכר לעיל למנהל רשות המסים, להקטין שיעורים של ריבית או קנס "אם הוכח להנחת דעתו כי הפיגור שגרם לחובת התשלום, לא נגרם על ידי מעשה או מחדל התלויים ברצונו של הנישום". לטענת העותרת, הפיגור בתשלום המס שלה נגרם מכך שסכום המס שהיא חבה לא היה ידוע עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינה, שהסתיימו רק לאחר דחיית ערעור שהגישה לבית המשפט העליון על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ודחיית בקשתה לדיון נוסף. את טענתה מעגנת העותרת בפרשנות שניתנה להוראת הסעיף בפסק הדין שניתן בבג"ץ 653/83 מבע מוציאים לאור בע"מ נ' סגן נציב מס הכנסה, פ"ד לט(3) 29 (1985).

הפרשנות שניתנה על ידי העותרת לאותו פסק דין מרחיבה את האמור בו מעבר להלכה שנפסקה בו. באותו עניין קבע בית המשפט כי חובת הפעלת הסמכות על ידי נציב מס הכנסה מותנית בשניים אלה:

"(א) עצם הפיגור בתשלום לא היה תלוי ברצונו של הנישום, שכן הייתה מניעה אובייקטיבית שאינה בשליטתו, אשר מנעה מהנישום לעמוד בתשלום (למשל, התמוטטות עסקו של הנישום, אשפוז פתאומי מחמת מחלה קשה, מצב מלחמה וכיוצא בזה).

(ב) הפרת חובת התשלום לא הייתה ברצונו של הנישום, שכן מסיבות אובייקטיביות הוא לא יכול היה לדעת, כי מוטלת עליו חובת תשלום מס, או יכול היה להניח בסבירות הראויה, כי אין מוטלת עליו חובת תשלום זו (דוגמה מובהקת למצב כזה היא מקרה של חקיקה רטרואקטיבית, המטילה חובת תשלום למפרע. במקרה כזה הנישום הרי לא יכול היה לדעת, כי חלה עליו חובת תשלום מס במועד הקבוע, שהרי באותו מועד עצמו עדיין טרם באה החובה לעולם).

מסקנה זו מתבקשת הן מניסוחו של סעיף 192 ולשונו והן ממטרתו החקיקתית".

כעולה מהאמור, פסק הדין בעניין " מבע " עמד על הנסיבות האובייקטיביות שבהן קמה חובת הפעלת שיקול הדעת באשר להפחתה ולהקלה בשיעורי הריבית ואף הציג דוגמאות למצבים מסוג זה שאינם דומים למצבה של העותרת לפנינו. טענת העותרת מובילה לכך שכאשר הנישום חולק על החבות ומעורר שאלה הראויה לדעתו להתברר בערעור, ואפילו אכן ראויה היא לבירור משפטי בערעור, יש בכך כדי להצדיק את אי תשלום המס ולאחר מכן לאחר ההכרעה השיפוטית אף להצדיק את ההפחתה מהערך הריאלי של המס המתחייב. אילו נתקבלה טענה זו ניתן היה לקבוע שכל הליכי השגה וערעור, ואי השלמה עם שומה, יש בהם כדי לקיים מניעה אובייקטיבית לתשלום המס; טענה מרחיקת לכת זו אין לקבל. נסיבות עניינה של העותרת אינן נכנסות בגדר אף אחת מהאפשרויות למניעה אובייקטיבית לתשלום המס, בהתאם לפרשנות שניתנה לסעיף 192 בפסק דין בעניין " מבע " הנ"ל. טענתה של העותרת כי עצם העובדה שניתן לה עיכוב ביצוע לתשלום חובה בשלב הערעור, אינה מלמדת על אי הידיעה האובייקטיבית. לא למותר לציין כי בבקשתה לעיכוב ביצוע ציינה העותרת כי אם יידחה ערעורה "היא תעמוד בהתחייבויותיה כדת וכדין".

גם טענתה הנוספת של העותרת, לפיה היו כספי העותרת בידי המדינה, כיוון שהשקיעה את הכספים באג"ח ממשלתיות, אינה יכולה לעמוד.

המדינה אינה שותפה להשקעותיה של העותרת, או של כל נישום אחר; הפסדיה או רווחיה של העותרת בהשקעה שבחרה בה כדי להשקיע את כספה אינה יכולה לפטור אותה מתשלום הערך הריאלי של המס שהיא חייבת בו. אין לערב בין מסלול המס, לבין ההשקעות באג"ח ממשלתיות ולצפות שהממשלה תביא בחשבון לצורך חישוב המס את פירות השקעת העותרת, באג"ח הממוסות לעצמן.

אשר על כן העתירה נדחית.

העותרת תישא בשכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 30,000 ₪.