בג"ץ 3252/02 הועדה המקומית לתכנון ולבניה נ. יאיר בן דוד

מבוא

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב' השופט נסים ממן), בעת"מ 140/01, מיום 14.3.02, לפיו התקבלה עתירתו של משיב 1, מר יאיר בן דוד (להלן: "המשיב"), לבטל את החלטת המבקשת ואת החלטת משיבה 3, וועדת הערר לתכנון ובניה - מחוז הצפון (להלן: "וועדת הערר"). בפסק הדין הורה בית המשפט קמא למבקשת לדון בבקשת ההיתר שהגיש המשיב, להקמת קומפלקס חממות בשטח כולל של 8.8 דונם, וכן להעניק למשיב את ההיתר לאחר שבקשתו תעמוד בדרישות טכניות והנדסיות כמפורט בפסק הדין.

הרקע העובדתי

2.יסודה של המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, הוא בבקשה להיתר בניה שהגיש המשיב למבקשת. עניינה של הבקשה הוא בבניית חממות חקלאיות על קרקע שהוקצתה לו ידי מנהל מקרקעי ישראל באזור משגב. הבקשה נדונה בפני הוועדה המקומית ונדחתה. על החלטתה של האחרונה הוגש ערר בפני וועדת הערר, שאף הוא נדחה. כנגד החלטה זו הגיש המשיב עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים (עת"מ 301/99), וזה קיבל אותה והורה להחזיר את התיק לוועדה המקומית על מנת שתדון בבקשת העותר לגופה, בשילוב עם שיקולים שונים שפורטו בפסק הדין.

בתאריך 30.5.00, הגיש המשיב את בקשתו בשנית לוועדה המקומית, ולאחר שזו ישבה שוב על המדוכה, החליטה לדחות את הבקשה, בין היתר, מן הטעם כי הקמת החממות באותו אזור, תפגע פגיעה חמורה בערכי הטבע ובערכי הנוף, ותביא לפגיעה בלתי הפיכה באיכות הסביבה והחיים של תושבי האזור. ערר שהגיש המבקש לוועדת הערר נדחה, ועל כן חזר המשיב והגיש עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (עת"מ 140/01). כאמור, החליט בית המשפט לקבל את העתירה, לבטל את החלטות וועדות התכנון, ולהורות למבקשת לדון בבקשת המשיב ולתת לו את ההיתר המבוקש לאחר שבקשתו תעמוד בדרישות טכניות והנדסיות שפורטו בפסק הדין.

3.על פסק דינו של בית משפט קמא הוגשו שני ערעורים: הראשון , של הוועדה המקומית ויחד עמו הבקשה לעיכוב ביצוע דנן (ע"א 3252/02). השני , של וועדת הערר לתכנון ובניה-מחוז הצפון. עיקר הטענות בשני הערעורים מתמקד בטעויות שנפלו, לטענת המערערות, בפרשנות שנתן בית משפט קמא לתוכניות הבנייה החלות על האזור, ובהחלפת שיקוליהן המקצועיים של וועדות התכנון בשיקול דעתו של בית המשפט.

את בקשתה לעיכוב ביצוע סומכת המבקשת על שניים:

ראשית היא טוענת, כי סיכוייה טובים להצליח בערעור, ועל כן מן הדין לעכב את ביצועו של פסק הדין. שנית , המבקשת סבורה כי במידה ותידחה עתירתה לעיכוב ביצוע, ייגרם נזק בלתי הפיך, המתבטא בפגיעה בקרקע טבעית ובמשאב-טבע יקר. המבקשת טענה לעניין זה, כי היקפן הגדול של עבודות העפר אשר עתידות להתבצע אם ינתן ההיתר, עלולות לגרום נזק בלתי הפיך וכזה שייתר את שמיעת הערעור.

4.לאחר שבחנתי את הבקשה ואת תגובת המשיב, ולאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט קמא, החלטתי להיעתר לבקשה. אכן, עיכוב ביצועו של פסק דין הוא החריג ולא הכלל, וצד שזכה בדין זכאי לממש את פסק הדין שניתן לטובתו לאלתר. מכאן, שעל בעל דין המבקש לעכב ביצועו של פסק דין, מוטל נטל כבד להראות שביצועו המיידי עלול לגרום נזק בלתי הפיך, אשר יקשה לתקנו אם תצלח דרכו בערעור. באשר לערעור זה, היקפו של הנזק לנוף כתוצאה מביצוען של העבודות על פי ההיתר אם יינתן, והסיכוי לשקמו תוך זמן סביר, הן שאלות שהדעות עליהן חלוקות, והם מהנושאים שבהם עתיד לעסוק בית משפט זה במסגרת ההכרעה בערעור. לפיכך, ועל מנת למנוע היווצרותן של עובדות מוגמרות ובלתי הפיכות, שוכנעתי כי אין מקום לעכב את ההליכים לצורך הוצאתו של ההיתר, אולם יהיה נכון לעכב את ביצוען של העבודות על פי היתר זה עד למתן פסק הדין בערעור, וכך אני עושה.

על המבקשת להפקיד, תוך 7 ימים, ערבות בנקאית בסכום של 75,000 ש"ח להבטחת נזקיו של המשיב.