בג"ץ 3254/19 פלוני נ. ביה"ד הרבני הגדול - ירושלים

השופט א' שטיין:

1.

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי שיורה למשיב 1, בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול ), ליתן טעם מדוע לא יבטל את החלטותיו מיום 12.7.2017, 26.2.2019 ו-18.4.2019 וידון בערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי חיפה מיום 23.7.2015 בתיק 548143/3 (להלן: פסק הדין

קמא ). כמו כן, מבקש העותר כי נוציא מלפנינו צו ביניים אשר יעכב את ביצועו של פסק הדין קמא עד למתן החלטה בעתירה דנן.

2.

עתירה זו היא עתירה שלישית במספרה שבמרכזה עומד סכסוך מתמשך בין העותר לגרושתו, המשיבה 2 (ראו: בג"ץ 4874/15 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה (20.8.2015) ; בג"ץ 8084/18 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (29.11.2018) ). העותר וגרושתו מנהלים התדיינויות ממושכות מזה שנים רבות הן בבתי המשפט והן בבתי הדין הרבניים, כמתואר בפסק הדין שניתן בבג"ץ 4874/15 הנ"ל. העתירה שלפנינו מכוונת נגד בית הדין הגדול, אשר לטענת העותר ממאן לדון בערעורו על פסק הדין קמא אשר חייבו לשלם לגרושתו פיצויי כתובה ותשלומים נוספים אשר מסתכמים בסך כולל של 180,000 ₪.

3.

מהמסמכים שהונחו לפנינו עולה כי בית הדין הגדול אכן לא דן, תחילה, בערעורו של העותר – וזאת, מחמת טעות מזכירות ומשגה דיוני בכמה מהחלטותיו. מהטעמים שיתבארו מיד, איני רואה סיבה לדון בכל אלה מאחר שהתקלה תוקנה ובית הדין הגדול דן לבסוף בערעורו של העותר. התיקון החל להיעשות ביום 6.2.2019 בו החליט בית הדין (כב' הרב צ' לוז-אילוז ) כי "בדיון הקבוע לערעור של האישה ל-20.2.19 תידון בקשתו של האיש, ובהתאם יוחלט אם לדון בערעור של האיש באותו מועד או לקבוע מועד נוסף". מהפרוטוקולים המתעדים את הדיונים שהתקיימו בבית הדין הגדול, אשר הוגשו לעיוננו על ידי היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, עולה כי טענות העותר נגד פסק הדין קמא אכן נשמעו ביום 20.2.2019; וכך גם עולה מהחלטותיו השונות של בית הדין (ראו החלטות מיום 18.3.2019; 25.3.2019; ו-18.4.2019). לכך יש להוסיף כי נשיא בית הדין (כב' הרב ד' ברוך לאו ) בחן יותר מפעם אחת את טענותיו של העותר כי ערעורו לא נשמע וקבע כי "אף שבקשות אלו נדחו מספר פעמים, הרי שעיקר טענות האיש כי לא מגיע פיצוי כלל נשמעו בבית הדין בעבר ולא נתקבלו". לא זו אף זו: בפסק הדין שהכריע בערעור גרושתו יחד עם ערעורו שלו, קבע בית הדין הגדול כי העותר זכאי לביטול העיקול שהוטל בשעתו על הכספים המצויים בחשבונה של אימו (ראו פסקה ג' לפסק הדין מיום 26.2.2019 שניתן על ידי בית הדין הגדול). הווה אומר: ערעורו של העותר נדון גם נדון.

4.

העותר מלין גם על קביעתו של בית הדין הגדול כי "המשיב שוכנע, שככל שגובה הסכום שבפסק הדין יישאר על כנו, הוא מושך את בקשתו ללא שתינתן החלטה בגינה", שכן, לפי דבריו, הצהרה זו מעולם לא ניתנה על ידיו. כדי להבין את פשר העניין, חשוב לעיין בפרוטוקול הדיון מיום 20.2.2019 אשר מתעד את טענת העותר בפני בית הדין הגדול כי לגרושתו "לא מגיע פיצוי כלל ולחילופין שהפיצויים גבוהים ואין מה להגדיל " (שם, בשורה 138). לטענה זו הגיב בית הדין באומרו כי "ערעור (צ"ל: ערעורו – א.ש.) הוא סוג תגובה לערעורה של האישה". משנדחה ערעורה של גרושתו, הרי שנראה כי העותר קיבל את מבוקשו בהתחשב בקביעת בית הדין הגדול כי העותר ממילא חייב בפיצויי הכתובה, וכי כל שדרוש לקבוע הוא שיעור הפיצויים (ראו שוב את דברי כב' הנשיא, הרב לאו , שצוטטו לעיל) . כך או כך, אם העותר סבור שהפרוטוקול הנ"ל הוא שגוי, היה עליו לפעול לתיקונו מבעוד מועד בדרך של הגשת בקשה מתאימה לבית הדין הגדול. באין בקשה מוקדמת כאמור, לא נוכל להיזקק לטענת העותר בעניין הפרוטוקול; וממילא לא נוכל להתערב בקביעת פיצויי הכתובה אשר נעשתה לפי אמות-מידה הלכתיות המצויות בדל"ת אמות מומחיותו וסמכותו של בית הדין בהיותו עניין שבנישואין ובגירושין של יהודים (ראו סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953)).

5.

העתירה נדחית אפוא על הסף, והעותר ישלם למשיבה 2 הוצאות בסך כולל של 4,000 ₪.