בג"ץ 3289/04 ז'נט בלאי היילי נ. שר הפנים

1.בפני בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת. העתירה התמקדה בשלושה עניינים. האחד, בקשת העותרים 1-4 לפיה תינתן להם אשרה ורשיון עבודה בישראל ללא תשלום אגרה בעד הארכה למפרע של רשיון ישיבה. השני, התבקש סעד כללי, לפיו יבוטל פרט 11 לחלק א' לתוספת לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד -1974 (להלן: תקנות הכניסה לישראל ) , הקובע כי שיעור האגרה שיש לשלם בעד "הארכה למפרע של רשיון ישיבה מכל הסוגים לאחר שחלפו שלושה חודשיים לפחות מיום פקיעת הרשיון" הוא 75 ₪ עבור כל חודש הארכה או חלק ממנו. השלישי, בקשה להורות כי המשיב אינו רשאי להתנות טיפול בבקשתו של אדם לקבל שירותים בתשלום אגרה בגין הארכה למפרע של רשיון הישיבה.

2.העתירה הוגשה ביום 4.4.04 . ביום 2.6.04 הודיע המשיב בתגובתו המקדמית כי ביום 6.5.04 נתנה הוראה ללשכות מינהל האוכלוסין לחדול מגביית אגרת שהות יתר וזאת עד להסדרת תקנות הכניסה לישראל. הלשכה למינהל אוכלוסין בירושלים הונחתה להנפיק לעותרים 1-4 רישיונות ישיבה ללא תשלום האגרה. ביום 23.11.04 הודיע פרקליטות המדינה כי וועדת האגרות הבינמשרדית במינהל הכנסות המדינה דנה בבקשת שר הפנים לבטל את התקנה, המעגנת את אגרת שהות היתר וקבלה את בקשתו. להודעת הפרקליטות צורפה בקשתו של שר הפנים, ממנה עולה כי בחינת הסוגיה נעשתה בעקבות הפנייה לבג"ץ בעתירה שבכותרת. ביום 16.8.05 אישרה וועדת הכספים של הכנסת את ביטול התקנה, וביום 28.9.05 פורסם התיקון ברשומות.

3.לטענת העותרים, המשיב ומשרד המשפטים מכירים בכך שגביית אגרת שהות יתר הייתה גבייה שלא כדין, והעתירה שבכותרת הביאה להפסקת הגבייה ולביטול התקנה. כמו כן, מציינים העותרים שמשרד המשפטים והמשיב מיאנו לחדול מגביית האגרה חרף פניות חוזרות ונשנות אליהם בעניין זה במהלך השנים, וחרף שתי התדיינויות משפטיות קודמות שנערכו בעניין. על פי הנטען, רק לאחר הגשת העתירה, הופסקה הגבייה.

4.לצורך בחינת זכאות העותרים להוצאות, יש להבחין בין הסעדים השונים שהתבקשו על ידם. אשר לסעד הקונקרטי שנתבקש בעתירה, מקובלת עלי עמדת המשיבים לפיה העתירה בעניין זה היתה מוקדמת. כאמור, העתירה הוגשה ביום 4.4.04. שבוע לפני הגשתה, ביום 30.3.04 , הגיש ב"כ העותרים למנהלת הלשכה למרשם האוכלוסין בקשה לפטור מאגרה. במצב דברים זה, טרם מוצו ההליכים הנדרשים עובר להגשת עתירה. לפיכך, אין עילה לפסוק הוצאות בהקשר לסעד זה. גם בנוגע לסעד השלישי בעתירה, אשר במסגרתו נטען כי המשיב אינו רשאי להתנות את הטיפול בבקשתו של אדם לקבל שירותים בתשלום אגרה למפרע של רשיון ישיבה, מקובלת עלי עמדת המשיבים כי סוגיה זו לא הוכרעה לגופה בהליך שבכותרת, ועל כן אין לומר כי העתירה הובילה לקבלת סעד בעניין זה.

שונים הדברים לגבי הסעד הכללי שהתבקש בעתירה, להצהיר על בטלות פרט 11 לחלק א' לתוספת לתקנות הכניסה לישראל. בעניין זה, אף אם נקבל את טענת המשיבים כי עובר להגשת העתירה פעל המשיב במישור המינהלי שלא לגבות אגרה מסוגים שונים של מבקשים, סבורה אני שלא יכולה להיות מחלוקת אמיתית על כך שהגשת העתירה האיצה את הטיפול בנושא והובילה להסדרתו. כמו כן, יש ממש בטענת ב"כ העותרים, שנוכח פניות שהופנו אל משרד המשפטים והמשיב בעניין זה, וכן נוכח התדיינויות משפטיות שנוהלו בהן עלתה הסוגיה, מן הראוי היה לטפל בנושא בזריזות הראויה. זאת, נוכח מעמדם היחסי של הצדדים ותלותם של מבקשי השירותים במשיב. מטעם זה, דין הבקשה לפסיקת הוצאות להתקבל. יחד עם זאת, בשים לב לכך שעוד טרם ביטול התקנה טופל הנושא באופן חלקי, ישא המשיב בהוצאות ושכר טרחת עורך דין של העותרים בסכום כולל של 10,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן החלטתי ועד לתשלום בפועל.