בג"ץ 3295/19 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

השופט א' שטיין:

1.

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי נגד המשיב 1, בית הדין הרבני הגדול (להלן:

בית הדין הגדול ), ונגד המשיב 2, בית הדין הרבני האזורי ברחובות (להלן: בית הדין האזורי ), אשר יורה להם לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטלו פסקי הדין שניתנו על ידיהם ביום 28.3.2019 וביום 21.8.2018, בהתאמה. לכך מוסיפה העותרת בקשה כי במידת הצורך נדון בעתירתה כבערעור – והכל באופן שיוביל לביטולו של צו הירושה שניתן בשנת 1995 אחרי מותה של הגב' אנני נחום ז"ל (להלן: המנוחה ), אחותה של העותרת ואשת המשיב 3 בזמן פטירתה (להלן: צו הירושה ).

2.

המנוחה נפטרה בשנת 1990. עיזבונה כלל זכויות בדירת מגורים בת ארבעה חדרים בראשון לציון, בה היא התגוררה יחד עם המשיב 3 במהלך חייהם המשותפים. בשנת 1995 ניתן על ידי בית הדין האזורי צו ירושה ביחס לעיזבונה של המנוחה, אשר קבע כי המשיב 3 הוא יורשה הבלעדי – זאת, בין היתר, על סמך כתב הסכמה והסתלקות עליו היו חתומים אמה של המנוחה, העותרת ובעלה (להלן: כתב ההסתלקות ). במועד החתימה על כתב ההסתלקות היו העותרת ואמה (אמה שלה ושל המנוחה) תושבות בלגיה, ועל כן כתב ההסתלקות נערך בפני בית הדין הרבני בעיר אנטוורפן שבבלגיה.

3.

ביום 23.1.2017, בחלוף למעלה מ-20 שנה, הגישה העותרת תביעה לבית הדין האזורי בה ביקשה לבטל את צו הירושה בטענה כי כתב ההסתלקות היה מזויף. לטענתה, היא מעולם לא חתמה על כתב זה או על כל מסמך אחר בדבר ויתור על חלקה בעיזבון המנוחה. כמו כן טוענת העותרת כי כתב ההסתלקות לא תורגם לשפה הפלמית או לכל שפה אחרת שהעותרת, אימה או בעלה דיברו באותה העת; כי הכתב אינו מציין את פרטי הזיהוי של הצדדים שחתמו עליו; וכי הוא ממילא משולל כל תוקף משפטי הן נוכח הוראות הדין הבלגי והן נוכח דרישות הדין הישראלי שנקבעו בתקנות הירושה, התשנ"ח-1998. בהקשר זה טוענת העותרת כי צו הירושה ניתן ללא סמכות משלא התקבלה הסכמתה באופן הנדרש על פי הדין.

4.

ביום 21.8.2018, בית הדין האזורי נתן פסק דין אשר דחה באופן החלטי את טענת הזיוף – זאת, בהסתמך על אישורו של בית הדין הרבני באנטוורפן כי כתב היד והחתימות של הדיינים המופיעים על כתב ההסתלקות אינם מזויפים, וכן לנוכח הודאת העותרת עצמה, במסגרת חקירתה, כי ייתכן שאימה חתמה על המסמך וכי ייתכן שכתב היד המופיע במסמך הוא כתב ידה שלה (של העותרת), להבדיל מחתימתה. בית הדין האזורי קבע אפוא בפסק דינו כי כתב ההסתלקות נחתם כדת וכדין על ידי אם המנוחה והעותרת.

5.

העותרת ערערה על פסק דין זה לבית הדין הגדול. ביום 28.3.2019, בית הדין הגדול נתן פסק דין בו דחה את כל טענותיה של העותרת באומרו כי "כל טענות[יה] מתגמדות אל מול הודאה מפורשת של המערערת בפני בית הדין קמא בחתימתה וחתימת אימה על המסמכים שהגיעו לבית הדין בבלגיה". לכך הוסיף בית הדין הגדול כי "טענות (העותרת דכאן – א.ש.) קלושות ללא תשתית ראייתית ועיקרן הטחת האשמות בכל הנקרה בדרכה [...]. בית הדין מתרשם כי המערערת פעלה בחוסר תום לב מובהק בהגשת ערעור זה שאין בו תשתית ראייתית ובהתחמקות מהודאתה בפני בית הדין". בית הדין הגדול אף התייחס לטענות העותרת בכל הנוגע לסמכותו לדון בצו הירושה מלכתחילה, וקבע כי בתי הדין הרבניים מוסמכים לפעול לפי סדרי הדין שנקבעו על ידיהם. בית הדין הגדול דחה אפוא את טענת העותרת בדבר חוסר סמכות יחד עם הערעור כולו.

6.

בעתירתה לפנינו, טוענת העותרת כי לבית משפט זה ביושבו כבית משפט גבוה לצדק נתונה הסמכות להתערב בהחלטותיהם של בתי הדין הרבניים לנוכח חריגתם מהסמכויות שהוקנו להם על פי דין ולאור קיומו של פגם דיוני בולט העלול לגרום לעיוות דין. העותרת מוסיפה וטוענת כי פסקי הדין של בתי הדין – האזורי והגדול –הפרו את כללי הצדק הטבעי. לצד זאת, העלתה העותרת שלל רחב של טענות בעלות אופי ערעורי מובהק, אשר הועלו, נדונו ונדחו בהליכים קמא. העותרת מפרטת וטוענת, כי כתב ההסתלקות איננו בגדר תצהיר חוקי; כי סמכותם של בתי הדין הרבניים בישראל מוגבלת לשטח המדינה; כי בית הדין האזורי לא היה מוסמך לדון בבקשה לצו ירושה; כי כתב ההסתלקות היה ועודנו חסר כל תוקף משפטי בבלגיה; כי לא בוצעה המצאה כדין של הבקשה לצו הירושה וההזמנה לדין; כי כתב ההסתלקות מעולם לא הומצא לידי העותרת; וכי תיק העיזבון המקורי בוער בניגוד לכללים אשר חלים בכגון דא.

7.

מנגד, טוען המשיב 3 במסגרת תגובתו המקדמית כי כל טענותיה של העותרת כבר נדונו ונדחו לגופן בפסקי הדין קמא. כמו כן טוען המשיב 3, כי בגדרי ההליכים קמא הוכח שהעותרת קיבלה על עצמה את סמכותו של בית הדין האזורי ובחרה להסתלק מהירושה מרצונה. המשיב 3 מציין כי העותרת לא טענה נגד קביעות אלו, ובהעדר מחלוקת עובדתית בעניין זה, הרי שעילת תביעתה ממילא התיישנה באופן שמייתר את הדיון בעתירתה. לצד זאת, טוען המשיב 3 לחוסר ניקיון כפיים מצידה של העותרת, שכן, לדבריו, העותרת הגישה תביעה לבית משפט בבלגיה בה ביקשה לקבל סעדים הזהים למבוקשה דכאן, ותביעתה דשם נדחתה על הסף. לבסוף, מציין המשיב 3 כי העתירה שהעותרת הניחה לפתחנו היא ניסיון פסול לקיים הליך של ערעור בגלגול שלישי, וכי אין כל עילה המצדיקה את התערבותנו בפסקי הדין קמא. למעלה מן הצורך, מציין המשיב 3 כי תקנות הירושה, התשנ"ח-1998, ממילא לא יכלו לחול על המקרה דכאן ולחייב את בתי הדין הרבניים, מאחר שצו הירושה קדם למועד התקנתן.

8.

לאחר עיון בעתירה ובנספחיה וכן בתגובה המקדמית מטעם המשיב 3, הגעתי למסקנה ברורה כי עתירה זו היא עתירת סרק שדינה להידחות על הסף. הלכה היא עמנו מקדמת דנא כי בית משפט זה לא יתערב בפסק דינו של בית דין דתי אלא במקרים צרים ומוגדרים, בהימצא אחד הפגמים כדלקמן: (1) חריגה מסמכות; (2) סטייה ברורה מהוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי שניתן לראות בה חריגה מסמכות או טעות בדין גלויה ומוכחת על פני הפסק, שהיא כמוה כחריגה מסמכות (ראו בג"ץ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה , פ"ד לח(1) 673 (1984); בג"ץ 187/54 ברייה נ' קאדי בית הדין השרעי המושלמי, עכו , פ"ד ט 1193 (1955); בג"ץ 202/57 סידיס נ' הנשיא וחברי בית-הדין הרבני הגדול, ירושלים , פ"ד יב 1528 (1958); וכן מאמרו של הפרופסור המנוח מנשה שאווה, "האם סטייה או התעלמות של בית דין דתי מהוראת חוק חילונית המופנית אליו במיוחד, כמוה כ'חריגה מסמכות'" הפרקליט כה 299 (תשל"ב-תשל"ג)); (3) פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; וכן (4) כאשר בית משפט זה מגיע לידי מסקנה כי יש להושיט לעותר סעד מן הצדק שאיננו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר (ראו, למשל: בג"ץ 7395/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול , פסקה 11 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם (21.1.2008)). העותרת לא הציגה בפנינו כל עילה שבעטיה יהא זה מוצדק ונכון להתערב בפסקי הדין קמא. כל טענותיה, לרבות הטענה בדבר חוסר סמכות, נדונו והוכרעו במסגרת פסקי הדין הנ"ל בהסתמך על עדויות וראיות אחרות שהובאו בפני בית הדין האזורי. במסגרת זו, סמכותו של בית הדין האזורי לדון ולהכריע בבקשה לקבלת צו הירושה נקבעה בהחלטה שהתבקשה מאליה לאחר שבית הדין קבע – כעניין של עובדה – כי כתב ההסתלקות הוא מסמך אותנטי ואמין. ברי הוא, כי ממצא עובדתי זה, שכאמור נקבע על יסוד ראיות שבית הדין שמע ושקל, הינו חסין מהתערבותנו.

9.

לאור המקובץ, העתירה נדחית, והעותרת תחויב בהוצאות לטובת המשיב 3 בסך כולל של 5,000 ₪.