בג"ץ 3296/07 עומר קזמאר נ. המפקד הצבאי בגדה המערבית

1.לפני בקשה לפסיקת הוצאות מטעם העותרים. עיקר עניינה של העתירה בבקשת העותר 1 (להלן: העותר), תושב יהודה ושומרון, כי המשיב ינפיק לו "כרטיס מגנטי" ויתיר את כניסתו לעבודה בישראל. ביום 30.07.07 הודיע העותר כי קיבל את הסעד מאת המשיב וביקש להורות על מחיקת העתירה בעניינו. מכאן הבקשה שלפני. לטענת העותר הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. החלטת המשיב לסווג את העותר כ"מנוע בטחוני" נעדרה כל בסיס מלכתחילה והיתה נגועה בפגמים קשים, בראשם העדר הנמקה ואי מתן זכות טיעון. העותר נאלץ להגיש את העתירה דנן לאחר שפניותיו החוזרות אל המשיב, הראשונה בהן עוד מיום 20.09.06, לא זכו למענה משך שבועות ארוכים. רק לאחר שהוגשה העתירה, כך נטען, השיב המשיב לפניות העותר והודיע כי אין התנגדות ביטחונית להיענות לבקשתו ולפיכך הוא מוזמן להגיש בקשה מתאימה. בנסיבות אלה, טוען העותר, קמה הצדקה לפסוק לזכותו הוצאות.

2.המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, לא היה כל צידוק בהגשת העתירה היות והעותר הגיש את העתירה שעה שעמדה לפניו האפשרות להפנות מכתב בדואר למשיב, כנדרש על פי הנוהל, על מנת לברר אם ניתן להסיר את המניעה הביטחונית בגינה נמנעה כניסתו של העותר לישראל, ובכך היה מייתר הצורך בהגשת העתירה. במקום זה בחרו העותרים להתכתב עם המשיב בנוגע לדרישתו להמצאת בקשותיו בפקס ולא בדואר. לאחר הגשת העתירה, כך טוען המשיב, נבדק עניינו של העותר והוחלט להסיר את המניעה הביטחונית שהוזנה על שמו של העותר החל משנת 2002 ולאפשר לו להיכנס לישראל. בניגוד לנטען בעתירה ובבקשה, פניותיו של המשיב זכו למענה מהיר. לבסוף טוען המשיב כי לגופו של עניין אין כל עילה המחייבת אותו ליתן היתרי כניסה לישראל לעותר שאיננו אזרח ישראלי או בעל רישיון ישיבה בישראל וראוי כי טעם זה יילקח בחשבון שעה שנשקלת בקשת העותר לחייב את המדינה בהוצאות עתירתו.

3.לאחר עיון בחומר שהובא לפני ובטענות בעלי הדין ובשים לב לקריטריונים שנקבעו בפסיקה (ראו בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)), נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. המניעה ביטחונית, בגינה נמנעה כניסתו של העותר לישראל, הוזנה על שמו של העותר החל משנת 2002. בקשתו הראשונה של העותר הוגשה למשיב ביום 6.12.05 וסורבה מחמת קיומה של מניעה ביטחונית כאמור. ביום 10.10.06 השיב המשיב לפניית העותרים מיום 20.9.06 כשהוא מציין לפניהם כי בקשת העותר לכניסה לישראל לא תיבחן באשר טרם חלפה שנה או חצי שנה מהמועד בו סורבה בקשתו הקודמת מטעמים בטחונים. ביום 16.1.07 שלחו העותרים מכתב נוסף, באמצעות מכשיר הפקסימיליה, ובו ביקשו לבחון פעם נוספת את בקשת העותר. למחרת, ביום 17.1.07, נשלח מכתב מענה לעותר במסגרתו נמסר כי הפניה לא תטופל היות ונשלחה שלא על פי הנוהל המקובל לפיו פניות בנושא יש לשלוח בדואר בלבד. העותרים לא פעלו כאמור ובחלוף חודשיים ימים (ביום 4.3.07), פנו למשיב במכתב נוסף בפקסימיליה בו הם מלינים על כי פניותיהם לא נענו. כבר למחרת נשלח מכתב תגובה מטעם המשיב במסגרתו הובהר לעותרים פעם נוספת כי רק פניות שתתקבלנה בהתאם לנוהל תטופלנה. הנה כי כן, פניותיהם של העותרים זכו למענה מהיר. המענה לא ניתן לגופו של עניין אלא תוך הפניית העותרים לאופן בו יש לפנות למשיבה. פרוצדורה זו – של משלוח בקשות בדואר ולא בפקסימיליה – נומקה לגופה. מבלי להביע עמדה באשר לנוהל זה ודבקותו של המשיב בו, הרי שאכן שוכנעתי כי קודם להגשת העתירה עמדה לפני העותרים אפשרות לפנות בנדון על פי נהלי המשיב, שהיו ידועים להם, לשם קבלת הסעד לו עתרו. משלא עשו כן, וקיבלו הסעד רק לאחר הגשת העתירה, לא מצאתי עילה לחייב המשיב בהוצאותיהם. הבקשה בנדון נדחית אפוא.