בג"ץ 33/97צדוק חתוכה נ. מדינת ישראל

נגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.פ. 2222/94). למבקש יוחסו עבירות של תקיפת קטין, תקיפה והיזק בזדון, אותן ביצע כלפי ארבעת ילדיו הקטינים במועדים שונים. בכתב האישום תואר כיצד חבט המבקש בילדיו באגרופיו, בעט בהם בכל חלקי גופם, השליך עליהם חפצים שונים ואיים עליהם. כתוצאה מתקיפות אלה נגרמו לשניים מהילדים חבלות של ממש והם נזקקו לטיפול רפואי בבית חולים. ביום 3.7.95 לאחר שהוקרא למבקש כתב האישום הוא הודה בעבירות שיוחסו לו והוא הורשע על פי הודאתו. עבירות אלה בוצעו על ידי המבקש בעוד מאסר על תנאי של שישה חודשים תלוי ועומד כנגדו שלא יעבור עבירות אלימות מכל סוג וניסיון לעוברן. ביום 2.6.96 הודיעו הצדדים לבית המשפט על הסדר לפיו ראשית, המשיבה לא תדרוש להפעיל את המאסר על תנאי שתלוי ועומד כנגד המבקש אלא תסתפק בהארכתו בלבד ולשם כך תבקש לראות במסכת העבירות שפורטו בכתב האישום ובהן הורשע הנאשם, מסכת עובדתית אחת. שנית, המבקש יופנה לשרות המבחן על מנת שיכין תסקיר באשר לאפשרותו לבצע שירות לתועלת הציבור מכוח סעיף 71א לחוק העונשיו, התשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין"). שלישית, המשיבה תדרוש כי יוטל קנס על המבקש. לאחר שהתברר כי עונש של שירות לתועלת הציבור אינו מתאים ואינו אפקטיבי לגבי המבקש, הודיעה המשיבה כי היא מסתפקת גם בהארכת תקופת המאסר על תנאי ובקנס. בגזר דינו של בית משפט השלום שניתן על ידי השופטת ע. בקנשטיין ביום 7.7.96, נדחה ההסדר עליו הודיעו הצדדים. הוטלו על המבקש שנים-עשר חודשי מאסר, הופעל המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש, חציו בחופף וחציו במצטבר לעונש המאסר שהוטל עליו, וכן הוטל על המבקש מאסר על תנאי. בסך הכל ירצה המבקש חמישה-עשר חודשי מאסר. בגזר הדין הסבירה השופטת כי העבירות בהן הורשע המבקש בוצעו בתקופת התנאי במועדים שונים ואין לראות בהן מסכת עובדתית אחת רק משום שהן מאותו הסוג ומופנות כלפי אותם קורבנות, הם ילדיו הקטינים של המבקש. לפיכך אין המדובר במאסר על תנאי שהוא בר הפעלה אלא במאסר על תנאי שהוא חב הפעלה ואין בית המשפט מוסמך ואין לו שיקול דעת על פי סעיף 56(ב) לחוק העונשין לעניין הארכת תקופת התנאי בנסיבות אלה. היא הוסיפה כי גם אם היא הייתה רואה את אותן עבירות כמסכת עובדתית אחת, הרי שלא קמו בנסיבות מקרה זה אותם "טעמים שירשמו" כנדרש על פי סעיף 56(א) לחוק העונשין על מנת להאריך מאסר על תנאי. לגבי האפשרות שהמבקש יבצע שירות לתועלת הציבור על אף האמור בסקיר, קבעה השופטת כי אין זה עומד בדרישת סעיף 71א(ג) לחוק העונשין. השופטת הגיעה לכלל דעה כי הסדר הטיעון לעניין העונש אליו הגיעו הצדדים אינו ראוי שיאומץ על ידי בית המשפט ויכובד על ידו, הן משום שנשמט המרכיב המרכזי מאותו הסדר, של ביצוע שירות לתועלת הציבור, והן משום שהעונש אינו הולם ואינו סביר בנסיבותיו החמורות של כתב האישום. השופטת שקלה גם את העובדה כי המבקש עובר טיפול במסגרת הקהילה, כי מאז ביצוען של אותן עבירות לא נרשמו לו הרשעות נוספות, כי חלפו כשלוש שנים מאז בוצעו אותן עבירות, כי המבקש הודה וכי מצבו הבריאותי אינו שפיר. עם זאת קבעה השופטת כי מדיניות הענישה הראויה מחייבת להחמיר בענישה על עבירות כאלה. היא סיכמה וקבעה כי:

"בנסיבות העניין ולאור כל שנתתי דעתי לעיל, ומתוך שאין מדובר במקרה בודד אלא במעשי עבירה מרובים שנעברו משך תקופה - מצווה בית המשפט בהחמרה על מנת להרתיע נאשם זה ושכמותו, כפי שכבר קבעה הפסיקה מתוך שבית המשפט מגינם של קטינים הוא."

המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע.פ. 1050/96. השופטים י. גרוס, מ. רובינשטיין וה. גרסטל). בית המשפט המחוזי ביקש חוות דעת נוספת של לשכת הרווחה לאור דברי המבקש כי יש שיפור במצב בבית וכי בכוונתו לעזוב את הבית. בחוות הדעת הנוספת צוין כי אכן חל שיפור מסוים שכן בעת האחרונה אין עוד אלימות פיזית בבית, אולם ממשיכה להתקיים אלימות מילולית קשה הגורמת למתיחות ולפחד בבית. בפסק דינו מיום 18.11.96 קבע בית המשפט המחוזי כי אין משמעות במקרה הנדון לשאלה האם היה הסדר טיעון אם לאו מאחר ובכל מקרה על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו אם לאמץ הסדר טיעון אם לאו. וכדי ששיקול הדעת שבית המשפט מפעיל יהיה סביר, עליו לשקול מהו היחס שבין העונש המוסכם לבין העונש הראוי. העדר יחס באופן משמעותי די בו כדי להצדיק דחיית הסדר הטיעון. בנסיבות המקרה הנדון נקבע כי גם לדעתם של אותם פוסקים המדגישים את הצורך לאמץ בדרך כלל הסדרי טיעון, היה מקום לדחות הסדר שכזה לנוכח עברו של המבקש וחומרת העבירות שביצע. בית המשפט המחוזי שב והדגיש עד כמה חמורות הן העבירות של אלימות במשפחה שעל מנת למנען ולהוקיען נפסק פעמים רבות כי אין מנוס מכליאתו של הבעל המכה מאחורי סורג ובריח. לפיכך - ולמרות השיפור המסוים שחל בבית והעובדה שהמבקש השתתף בקבוצות טיפוליות - נפסק כי אין הצדקה להתערב בעונש שנגזר על המבקש ואשר הינו עונש מתון לאור הרקע שלו ודינו של הערעור להדחות.

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי בית משפט השלום טעה משהחליט שלא לקבל את עמדת המשיבה שעל אף שהייתה מודעת לחומרת העבירות אותן ביצע המבקש לא דרשה עונש של מאסר בפועל. לטענתו עמדתה של המשיבה בבית משפט השלום שיקפה את מצב הראיות בתיק, את חלוף הזמן מביצוע העבירות, את העובדה כי העבירות בביצוען הורשע המבקש היו אופייניות לתקופה מסוימת שלפניה ולאחריה לא ביצע עבירות דומות, את נסיבותיו האישיות של המבקש, את העובדה כי המבקש עבר טיפולים במסגרת הקהילה ואת העובדה כי מדובר באדם מבוגר הסובל מבעיות בריאות רבות. לטענת המבקש החריגה של בית משפט קמא מההלכה שנפסקה לגבי כיבוד הסדרי טיעון מעלה סוגיה מהותית ולפיכך יש מקום לתת לו רשות לערער. לחילופין טוען המבקש כי בית המשפט קמא החמיר בעונשו של המבקש לאור הנסיבות האמורות. לטענתו בית המשפט המחוזי טעה משלא נתן משקל מספיק גם לעובדה כי מאז מתן גזר הדין חלה עוד התקדמות בהתנהגותו. לבסוף מציין המבקש כי לאחר מתן פסק הדין בערעור הוא התגרש מאישתו והוא מתכוון לעזוב את הבית ולפיכך אין סכנה עוד כי ישוב לסורו.

בתגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור היא טוענת כי לא מתקיימות במקרה זה העילות למתן רשות ערעור. לטענתה לא מתעוררת במקרה הנדון כל סוגיה משפטית-ציבורית, עקרונית או חדשנית המצדיקה דיון בערכאת ערעור שניה. המשיבה מדגישה כי המבקש הודה בבית משפט השלום מבלי שנעשה כל הסדר טיעון בינו לבין המשיבה. הצדדים אמנם הודיעו לבית המשפט על הסכמה מאוחרת לעניין העונש - כשנה לאחר שהמבקש הודה והורשע - אך אין לומר כי יש להתייחס להסכמה מעין זו כאל הסדר טיעון. עוד טוענת המשיבה כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי עונש המאסר על תנאי הוא חב הפעלה ואין כל מקום לראות בעבירות שביצע "עבירה אחת" או "מסכת אחת". לפיכך הפעלת התנאי הינה

מחויבת בנסיבות מקרה זה. לגבי טענותיו של המבקש לעניין חומרת העונש, הרי שלטענת המשיבה אין להן מקום בערכאת ערעור שניה. גם העובדה שבינתיים התגרש המבקש אינה צריכה להשפיע על עונשו. בפני בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי היו כל הנתונים לגבי התנהגותו של המבקש בשנים האחרונות על כל השיפורים שחלו בהם, כמו גם העובדה שבני הזוג עומדים להתגרש בקרוב. בית המשפט המחוזי אף דרש חוות דעת עדכנית משירותי הרווחה ולמרות זאת הותיר את העונש על כנו מאחר ומצא אותו ראוי בנסיבות העניין.

לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. ההלכה המנחה את בית משפט זה במתן רשות לערער היא ההלכה שנקבעה בבר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ

נ'

מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123. על פי הלכה זו תוענק רשות לערער במקרים בהם מועלות שאלות חדשניות או בעלות חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית. המקרה הנדון אינו מעלה אף שאלה כזו. בית משפט קמא צדק בקביעתו כי בין אם נעשה הסדר טיעון במקרה הנדון ובין אם לאו אין בית המשפט מחויב להסדר כזה שנעשה בין הצדדים (ראו ע"פ 180/84 חאלדי

נ'

מדינת ישראל , פ"ד לח(1) 836). בית המשפט בודאי אינו מחויב להסדר במקרה בו העונש עליו הוסכם הוא בלתי אפשרי וכלל לא ניתן ליישום על פי החוק ובמקרה בו העבירות אותן ביצע הנאשם הן חמורות ביותר ואין כל יחס בין העונש עליו הוסכם בין הצדדים לבין העונש הראוי לעבירות מסוג אלה. בית משפט השלום שקל את כל השיקולים הרלבנטיים, לרבות את נסיבותיו האישיות של המבקש והתקדמותו הטיפולית. גזר דינו אושר על ידי ערכאת הערעור. משכך הם פני הדברים לא מצאתי כל עילה להעניק למבקש רשות לערער גם לבית משפט זה.

הבקשה נדחית.