בג"ץ 3416-23 בג"ץ 3416-23

השופט ד' מינץ:

בעתירה שלפנינו התבקש מתן צו ארעי "בהול" המונע פינוי העותרת מדירת מגוריה (להלן: הדירה). כן התבקשו משיב 1, משרד הבינוי והשיכון, ומשיב 3 (להלן: עמידר) ליתן טעם מדוע לא פעלו לשמירת זכויותיהם וזכויות העותרת בדירה במגוון דרכים שונות שבהן התבקשו לעשות כן ומדוע לא התכנסה ועדה מיוחדת הפועלת מכוח תקנות זכויות הדייר בדיור הציבורי (הוראות לעניין הזכות למגורים בדירה ציבורית בעת פירוד), תשע"ה-2014 (להלן: הוועדה המיוחדת ו-התקנות), לדון בעניינה של העותרת.

1.בתמצית שבתמצית, העובדות שאינן שנויות במחלוקת (וזאת לאחר עיון במערכת נט המשפט בתיקים שונים שהתנהלו בעניינה של העותרת אליהם הפנתה בעתירתה, שכן פירוט רקע הדברים בכתב העתירה מגלה טפח ומכסה טפחיים) הן כי בשנת 1993 נחתם הסכם שכירות הדירה בין עמידר לבין משיב 4, מי שהיה בן זוגה של העותרת (להלן: אילן). במשך השנים התגוררו אילן והעותרת עם ילדיהם בדירה. לאחר כניסתו של אילן לבית הסוהר בשנת 2009 לריצוי עונש מאסר שהוטל עליו, ולאחר גירושי בני הזוג בשנת 2014, הודיעה עמידר לעותרת כי היא לא תוכל להמשיך להתגורר בדירה.

2.פניות העותרת לוועדת אכלוס עליונה במשרד הבינוי והשיכון (להלן: הוועדה) בבקשה כי יתאפשר לה להמשיך להתגורר בדירה נדחו בהחלטות מיום 23.5.2017, מיום 20.8.2019 ומיום 11.1.2022. על כן ביום 6.3.2022 הגישה העותרת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים נגד החלטת הוועדה האחרונה (עת"מ 11060-03-22; להלן: העתירה המנהלית). ביום 11.9.2022 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות אליהן הגיעו העותרת ומשרד הבינוי והשיכון, על פיהן עניינה של העותרת יובא לדיון לפני הוועדה המיוחדת "בהקדם ככל הניתן" ובהתאם ללוח הזמנים הקבוע בתקנות. כן הוסכם כי צו ביניים שניתן בעתירה המנהלית ביום 29.5.2022 (אשר הודגש כי הוא מופנה כלפי עמידר בלבד) יעמוד בתוקף עד שיחלפו 60 יום מיום מתן החלטת הוועדה המיוחדת.

על פי האמור בעתירה שלפנינו, הוועדה המיוחדת טרם התכנסה לדון בעניינה של העותרת, אם כי יצוין שבמכתב לעותרת מפרקליטות מחוז מרכז-אזרחי מיום 19.3.2023 נאמר כי הוועדה המיוחדת צפויה להתכנס ביום 26.3.2023.

3.במקביל להתפתחויות אלה, סוגיית פינוי העותרת מהדירה התעוררה גם במישור היחסים שבין אילן לעותרת בהליכי הגירושין שהתנהלו ביניהם בבית הדין הרבני האזורי פתח תקווה. כך, בפסק דין שניתן ביום 9.7.2014, בו נקבע כי העותרת ואילן יתגרשו מרצונם החופשי, הובהר כי העותרת מתחייבת לעזוב את הדירה "מידית" עם שחרורו של אילן מכותלי בית הסוהר. על רקע האמור, ולאחר שחרורו של אילן, בהחלטה מיום 3.5.2022 הורה בית הדין האזורי על פינוי העותרת מהדירה. ניסיונותיה של העותרת להשיג על החלטה זו לפני בית הדין הרבני הגדול, לא צלחו.

4.שני עניינים הביאו את העותרת לפתחו של בית משפט זה. האחד, טרונייתה מדוע לא התכנסה הוועדה המיוחדת לדון בעניינה, חרף ההסכמות אליהן הגיעה עם משרד הבינוי והשיכון במסגרת העתירה המנהלית אשר קיבלו תוקף של פסק דין. השני, טענותיה בקשר להחלטות שניתנו בבית הדין הרבני בקשר לפינויה מהדירה. באשר להליכים אלו, בעיקר מלינה העותרת על כך שמשרד הבינוי והשיכון כמו גם עמידר "לא פעלו במסגרת זכויותיהם וחובותיהם לשמירה, הקפדה ומיצוי זכויותיהם בדירה הנדונה, כבעלי הזכות בדירה" – כולל פניה לבית הדין הרבני – ולא פעלו לשמור על זכויותיה בדירה. כן טענה שבית הדין הרבני פעל ללא סמכות כאשר הורה על פינויה מהדירה.

5.דין העתירה להידחות על הסף. בכל הנוגע לטענות העותרת בקשר להתנהלות הוועדה המיוחדת, אשר לטענתה לא התכנסה לדון בעניינה שלא כדין, לעותרת עומד סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בהתאם לפרט 13 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים לענינים מנהליים, התש"ס-2000 (וראו גם סעיף 2 לחוק האמור, על פיו "החלטה של רשות" – לרבות העדר החלטה וכן מחדל).

6.באשר לטענות העותרת בקשר להתנהלות משרד הבינוי והשיכון ועמידר בהליך בבית הדין הרבני, דין העתירה להידחות בהיעדר עילה. טענותיה הכלליות של העותרת כי היה על גורמים אלה לפעול "מול הערכאות המתאימות לצורך ביטוי עמדתם באופן ראוי והולם", וכן לפעול "למען שמירה על זכויות העותרת" וכיו"ב טענות כלליות בדבר החובה המוטלת לשיטתה על המשיבים לפעול למיצוי זכויותיה, אינן מבססות כל עילה להתערבות בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. יתר על כן, עמדת העותרת כי היה על עמידר ומשרד הבינוי והשיכון לעמוד על "זכויותיהם" ועל זכויותיה בדירה בגדרי ההליך שהתנהל בבית הדין הרבני (כאשר מיותר לציין כי לא עמידר ולא משרד הבינוי והשיכון היו צד לו), לאחר שוויתרה – במערכת היחסים שבינה לבין אילן – על המגורים בדירה, אינה ברורה. לא זו אף זו, מהמסמכים שצורפו לעתירה אף עולה כי עמידר אכן פנתה ללשכת ההוצאה לפועל והביעה את עמדתה בעניין פינוי העותרת מהדירה (עמ' 279-278 לעתירה).

7.אין גם מקום להידרש לטענת העותרת כי החלטות בית הדין הרבני ניתנו בחוסר סמכות (טענה אשר פורטה בפסקאות 41-30 לעתירה, ואשר לא בא זכרה תחת הכותרת "צו על תנאי" שם פורטו הסעדים המבוקשים בעתירה). ראשית מפני שבית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול כלל לא צורפו כמשיבים לעתירה. הלכה נושנה היא לפנינו כי בית המשפט לא ייזקק לעתירה בה לא צורפו כל המשיבים הנוגעים בדבר ובכלל זה הרשויות שמתבקש נגדן סעד (בג"ץ 6478/15 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל, פסקה 19 (20.4.2017) והאסמכתאות שם). שנית, לגופו של עניין, מדובר בעניין הנמצא בגרעין סמכותו של בית הדין הרבני, היינו באכיפת הסכם גירושין שהסדיר את גורל דירת המגורים של בני הזוג.

העתירה נדחית. הרבה לפנים משורת הדין, לא יינתן צו לחיוב העותרת בהוצאות לטובת אוצר המדינה.