בג"ץ 3417/02 ישיי תעיזי נ. מדינת ישראל

בתאריך 8.1.02 הורה בית משפט לתעבורה בתל-אביב, על החזקתו של העורר במעצר-בית, בעקבות הגשתו של כתב אישום אשר ייחס לו שתי עבירות של נהיגה בזמן פסילת רשיון.

בהמשך, נעתר בית משפט לבקשת העורר והתיר לו להשתתף באירוע משפחתי שהתקיים מחוץ לביתו. לטענת המשיבה, חטא העורר בהפרת הוראה חוקית כאשר נמצא מחוץ לביתו לאחר השעה אותה קבע בית המשפט. ביחס לאירוע זה נטען עוד, כי העורר זייף את החלטת בית משפט על ידי שינוי השעה בה חוייב לשוב לביתו.

בתאריך 21.1.02 הוגש לבית משפט כתב אישום מתוקן, והפעם ייחסה המשיבה לעורר 13 עבירות של נהיגה בזמן פסילה, וללא רשיון וביטוח תקפים. בעקבות כך התבקש בית משפט לעצור את העורר עד תום ההליכים, אך בקשה זו נדחתה, וההחלטה בדבר מעצר-הבית נותרה על כנה תוך הכבדה בתנאי השחרור.

בתאריך 7.4.02 דחה בית משפט השלום את בקשת העורר לצמצם את שעות מעצר הבית, על מנת שיוכל לצאת לעבודה. ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא, ולאחר שבחנתי את טענותיהם של באי-כוח הצדדים, לא מצאתי מקום ללכת לקראת העורר מעבר למה שעשה בית משפט לתעבורה, הואיל ולא שוכנעתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטותיהן של הערכאות אשר קדמו לי.

העורר בעל הרשעות רבות, הן בתחום התעבורתי וגם בזה הפלילי, ובשנת 1997 אף נשא בעונש מאסר בן שלוש שנים. חרף זאת הוסיף העורר לחטוא, ונראה כי הוא נמנה על אלה שמוראו של החוק מהם והלאה, וההפרה האחרונה של מעצר הבית, היא עדות נוספת לכך. המעט שניתן היה לעשות על מנת למנוע את סכנתו של העורר לציבור, היה על ידי הוראה להחזיקו במעצר בית. כך נהג בית משפט לתעבורה, ועל כן דינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.