בג"ץ 3418/02 רוברט הזו נ. מדינת ישראל

העותרים מבקשים לחייב את היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין שני שוטרים, הם המשיבים 6 ו-7. זאת, בעקבות תלונה שהגישו למחלקה לחקירת שוטרים. התלונה נבדקה, והוחלט לסגור את התיק. כך גם נדחה ערר שהגישו העותרים. משכך, פנו הם בעתירה לבית-משפט זה.

בדיון שהתקיים בפנינו הצענו, והמדינה הסכימה, כי העניין ייבדק בשנית. ברם, לאחר בדיקה נוספת, בגדרה נשמעו הן העותרים והן השוטרים המעורבים בפרשה, המסקנה הייתה כי חומר הראיות אינו מקים סיכוי סביר להרשעה. בעתירתם טוענים העותרים, כי קיים חומר ראיות אובייקטיבי, המוכיח, כי העותר – שעה שהיה בחדר החקירות בחברת שני השוטרים – צעק צעקות כאב, וכי נמצאו עליו סימני חבלה. חומר ראיות זה, על-פניו, מחייב הגשת כתב אישום. המדינה מסבירה, כי העותר היה שיכור, וכי שני השוטרים – האחד תואר על-ידי העותר עצמו כאדם טוב שסייע לו – העידו, כי איש לא נגע בו, וכי בהיותו שיכור, נפל, וידו, שנשברה בעת סכסוך שכנים, כאבה, ומכאן צעקות הכאב. עוד נטען, כי העותרת, שליוותה את בעלה העותר לבית-החולים, סיפרה, כי העותר שבר את ידו שעה שרץ ומעד.

מתחם שיקול-הדעת שניתן ליועץ המשפטי לממשלה בשאלה, האם קיימות ראיות מספיקות, הוא רחב, ולאור הראיות המתוארות לעיל, לא ניתן לומר כי החלטתו חורגת ממתחם זה. עם זאת, הדרך פתוחה בפני העותרים לבקש רשות להגיש קובלנה פלילית. רשמנו לפנינו את הצהרת בא-כוח המדינה, כי בקשה זו תישקל, ואפשר כי תיענה בחיוב.

בכפיפות להערתנו זו, אנו דוחים את העתירה.