בג"ץ 3430/06 לריסה נמקוביץ' נ. שר הפנים

השופט א' א' לוי:

בשנת 1991 הגיעו העותרים עם בתם, אולגה נמקוביץ, לישראל וקיבלו מעמד של עולים מכח שבות, וזאת בהסתמך על הצהרתה של המערערת לפיה היא יהודיה. אותה הצהרה נתמכה בתעודות שהציגה העותרת – תעודות לידה שלה, של אמה ושל בתה. בשנת 1994 הגיעה אמה של העותרת באשרת תייר, ובהמשך ביקשה אף היא לקבל מעמד מכוח שבות. בדיקת מסמכיה של האם העלתה חשד בדבר זיוף, ואותו חשד אומת בבדיקה של המעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל.

בעקבות כך נבדקו במז"פ גם התעודות שהציגו העותרים, ונמצא כי גם בהם נעשו שינויים, במובן זה שהרישום המקורי נמחק ובמקומו נעשה רישום אחר, כולל בסעיף הלאום. אותו חשד בדבר זיוף המסמכים קיבל לבסוף אישור גם מפיה של העותרת (ראו מש/4), ובלשונה: " עלינו למדינת ישראל ב-2.4.91 על סמך מסמכים שלא תואמים את המציאות ". נוכח כל אלה הוחלט לבטל את המעמד שניתן לעותרים, והודעה על כך שוגרה להם בחודש יולי 1995. חרף זאת, הוסיפו העותרים לשהות בישראל שלא כדין, ואת עתירתם לבית המשפט הגישו רק כשנעצרו בידי רשות ההגירה, בחודש אפריל 2006.

בעתירה שבפנינו מבקשים העותרים להורות למשיבים לשוב וליתן להם מעמד בישראל.

אין בידינו להיעתר לעתירה, הואיל ובדרכם של העותרים ניצבו שלוש משוכות אותן הם לא צלחו. ראשית, ההחלטה בדבר בטול אזרחותם נמסרה להם בשנת 1995, ומאז ישבו באפס מעשה ולא טרחו להביא את עניינם בפני בית המשפט. זהו שהוי כבד ביותר, ובו בלבד די להביא לדחיית העתירה ( בג"צ 9520/07 אבו גני נ' משרד הפנים, לא פורסם (2008 )). שנית, מעמד העולה מכוח שבות שניתן בשעתו לעותרים, ניתן בהתבסס על מסמכים שלאחר זמן הוכח כי בוצע בהם זיוף. שלישית, העותרים עשו דין לעצמם, וחרף ההחלטה לבטל את המעמד שניתן להם, הוסיפו לשהות בישראל שלא כדין במשך למעלה מעשר שנים.

נוכח האמור, שוב אין מנוס מן המסקנה כי בהחלטות המשיב 1 לא נפל פגם כלשהו, ועל כן דין העתירה להדחות, וכך אנו עושים. הצו שאסר את הרחקת העותרים מישראל – יתבטל בחלוף 90 ימים מהיום, וארכה זו ניתנת כדי לאפשר לעותרים לעשות את ההכנות הדרושות טרם הרחקתם.