בג"ץ 3444/97 חיימס ציון נ. איילון חברה לבטוח בע"מ

עתירה לדיון נוסף בפסקי הדין שניתנו על-ידי בית-משפט זה, ביום 21.5.97, בהרכב שלושה (המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים ת' אור וד' דורנר), בע"א 2099/94, 2191 ובע"א 471/93. בהחלטת הנשיא, מיום 13.7.97, נתבקשה המשיבה להשיב על העתירה; ומשהוגשה התשובה הועברה העתירה לעיוני.

2.בתאונת-דרכים שאירעה ביום 25.8.88 ניספה המנוח דוד חיימס ז"ל. עיזבונו והתלויים בו תבעו וזכו בפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. באותה תאונה נפגע באורח קשה העותר ציון חיימס. אף הוא תבע וזכה בפיצויים לפי החוק הנ"ל. שתי התובענות נדונו, במקביל, בפני כבוד השופט א' לרון בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ועל פסקי הדין שניתנו בהן הוגשו ערעורים לבית-משפט זה. בע"א 2099/94, 2191/94 - בהם נדונו ערעורים, מזה ומזה, על גובה הפיצויים שנפסקו לזכות העותר ציון חיימס - פסק בית-משפט זה לקבל בחלקו את ערעורה של חברת הביטוח המשיבה ולהפחית את סכום הפיצויים; ואילו בע"א 471/93 פסק בית המשפט לדחות את ערעור התלויים במנוח דוד חיימס על גובה פיצוייהם.

3.בעתירה מתבקש בית המשפט להורות על קיום דיון נוסף בשלוש סוגיות: אחוז הריבית, שעל-פיו יש להוון פיצויים המשולמים לנפגע בגין נזקי העתיד; השפעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד1994-, על פסיקת פיצויי נזיקין בגין הוצאות לטיפול רפואיים; ושאלת זכאותו של העותר ציון חיימס לקבלת פיצוי על נזק כלכלי שנגרם לו, לטענתו, כתוצאה מעיכוב ביצועם עד להכרעה בערעור של חלק מחיובי פסק הדין שניתן לזכותו בערכאה הראשונה.

4.אפתח בשיעור ההיוון.

לפני הערכאה הראשונה, וכן בערעוריהם, טענו העותרים, כי את פיצוייהם בגין נזקי העתיד יש להוון על-פי שיעור ריבית הנמוך מ3%-. שיעור ההיוון - טענו - אמור לבטא את ההפרש בין אחוז התשואה הריאלית, אותה עשוי הנפגע להפיק מהשקעת סכום הפיצויים באפיק השקעה מתאים וסולידי, לבין שיעור העלייה הצפויה בגובה השכר הריאלי במשק. העותרים טענו, כי בשנים האחרונות הפרש זה הצטמצם והלך, וכי כיום עומד הוא על כאחוז אחד. היוון הפיצויים על-פי שיעור השווה ל3%- ריבית לשנה, כנהוג וכמקובל בפסיקת בתי המשפט מזה יותר מעשרים שנה (מאז פסק הדין בע"א 469/74 זדה נ' בכר , פ"ד ל(1) 169), מקפח את הנפגעים והגיעה השעה לסטות ממנו.

בית המשפט המחוזי קיבל את טענת העותרים, כי עלייה צפויה בגובה השכר הריאלי עשויה להיות רלוואנטית לצורך קביעת שיעור ההיוון. עם זאת קבע, כי העותרים לא הוכיחו כי ההפרש בין שיעור התשואה הצפויה על השקעת קרן הפיצויים באפיק השקעה סולידי, לבין שיעור העלייה הצפויה בשכר הריאלי במשק, השתנה במידה העשויה להצדיק שינוי בשיעור ההיוון. בהעדר ראיה מספקת לכך, ולאור הראיות שהובאו בפניו לעניין שיעור התשואה הצפויה באפיקי ההשקעה המתאימים, לא ראה בית המשפט יסוד לסטות מן ההלכה המיוסדת בנושא שיעור ההיוון.

בשלב הערעור חזר בית-משפט זה ובחן את טענותיהם של העותרים. בפסק הדין (מפי השופט אור) נבחנה תחילה השאלה אם עלייה צפויה בשכר הריאלי מהווה מרכיב שיש להתחשב בו בקביעת שיעור ההיוון. לשאלה זו, ותוך שנימק בהרחבה את מסקנתו, השיב בית המשפט בשלילה. בית המשפט היה ער לחילוקין שעוררה סוגיה זו בעבר. לפיכך ראה להטעים, כי מקום בו מוכחת האפשרות לגידול השכר הריאלי במשק, רשאי בית המשפט ליתן לכך ביטוי במסגרת חישוב הפסד כושר ההשתכרות של הנפגע. אך במסגרת היוון סכומי הפיצויים בגין פריטים אחרים של הנזק העתידי אין להביא בחשבון אפשרות מוכחת לעלייה צפויה בשכר הריאלי. עם זאת התייחס בית המשפט לטענת העותרים, בדבר העלייה הצפויה בגובה השכר הריאלי, לגופה. על כך נאמר בפסק הדין, כי "לעת הזאת, הדבר לא הוכח, ולא קיימת הנחה בדבר גידול צפוי כזה". לבסוף ניפנה בית המשפט אל השאלה, אם על-פי הנתונים שהובאו בפני בית המשפט המחוזי, "שיעור היוון של 3% לשנה מבטא נכונה את הריבית הריאלית על השקעות בטוחות, הניתנת להשגה בשוק ההון". ומסקירת כלל הנתונים העלה, כי העותרים "לא עמדו בנטל להוכיח כי ניזקים, אשר נפסק להם סכום פיצוי בנזיקין, אינם יכולים להשקיע סכום זה בהשקעה נזילה, בסיכון נמוך, המניבה שיעור תשואה ריאלי של 3% לשנה, לאורך זמן".

5.בנימוקי העתירה חתר בא-כוח העותרים להראות, כי מצדה העיוני ראויה סוגיית שיעור ההיוון להידון לפני בית-משפט זה בדיון נוסף. כשלעצמי, לא שוכנעתי כי הנמקת פסק הדין מעוררת קשיות משפטית. אף עליי מקובל, כי עלייה צפויה בשכר הריאלי (אם היא מוכחת) עשויה להיות רלוואנטית לקביעת בסיס הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד; אך היא אינה רלוואנטית לקביעת הפיצוי בגין רכיבים אחרים של הנזק העתידי. מכאן שעלייה צפויה בשכר הריאלי אינה מהווה רכיב שיש להתחשב בו בקביעת שיעור ההיוון.

ברם, גם אילו נוכחתי כי התפיסה ההלכתית האמורה מעוררת קשיות משפטית, היה דין העתירה לדיון נוסף להידחות. מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי (שבעיקרון קיבל את נוסחתם הנטענת של העותרים), ומבחינתם החוזרת של הנתונים בשלב הערעור, עולה המסקנה, כי העותרים לא הצליחו להניח תשתית ראייתית לאיזו מהנחותיהם העובדתיות; ביחס לשיעור העלייה הצפויה בשכר הריאלי, ביחס לשיעור התשואה הצפויה מהשקעת סכום הפיצויים לאורך זמן, וביחס להפרש שבין שני השיעורים הללו. בהעדר תשתית ראייתית לביסוס הנחותיהם העובדתיות של העותרים נושאת עתירתם אופי אקדמי גרידא; והלכה מיוסדת היטב היא מלפנינו, כי בחשיבותה של הסוגיה ההלכתית אין, ככלל, כדי להצדיק קיום דיון נוסף, מקום שלהכרעה המבוקשת לא תהיה נפקות מעשית ביחס לבעלי הדין (ד"נ 8/58 ריבלין נ' ווליס , פ"ד יב 789; ד"נ 3/58 שר-האוצר ושר המסחר-והתעשיה נ' אניות מיכל ומשא בע"מ , פ"ד יב 1849; ד"נ 3688/90 יושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים , תקדין 91(3) 791; ודנג"צ 808/95 אמיתי, אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מט(1) 837). בענייננו יש לטעם זה משקל מיוחד; שכן מה שניסו העותרים להוכיח נועד לשכנע את בית המשפט, לא רק ביחס לשיעור הריבית שעל-פיו יש להוון את פיצוייהם, אלא בדבר הצידוק לקבוע שיעור היוון חדש ביחס לכלל התובענות בהן נפסקים פיצויי-נזיקין.

6.סוגיה נוספת בה מבוקש בעתירה להורות על קיום דיון נוסף היא שאלת השפעתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי על פסיקת פיצוי בגין הוצאות לטיפולים רפואיים. סוגיה זו נדונה והוכרעה בע"א 5557/95, 6881 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד (טרם פורסם). בפסק-דין זה נקבע, כי מכוח חברותו בקופת חולים זכאי נפגע בתאונה לקבל חינם מקופת החולים בה הוא חבר, במסגרת "סל הבריאות" הקבוע בחוק, טיפול רפואי בגין הפגיעה שנגרמה לו; ואילו לקופת החולים עומדת עילת שיפוי כנגד המזיק בגין ההוצאות הכרוכות במתן הטיפול הרפואי לנפגע. מכאן שלנפגע בתאונה אין עילת תביעה ישירה נגד המזיק בגין דמי הטיפול הרפואי אותו הוא זכאי לקבל חינם מקופת החולים.

לעותר ציון חיימס נגרמה עקב התאונה פגיעה קשה. בית המשפט המחוזי קבע כי הוא זקוק, וייזקק בעתיד, לטיפולים פיזיוטרפיים פעמיים בשבוע וכן לאישפוזים, לצורך בדיקות וטיפול, כשבוע בשנה. בית המשפט זיכה את העותר בפיצוי בגין הוצאותיו לקבלת הטיפולים הללו, בעבר ובעתיד. בעוד הערעורים על פסק-דין זה תלויים ועומדים נתחדשה הלכת אלחדד . חברת הביטוח המשיבה ביקשה וקיבלה רשות להוסיף לכתב-ערעורה טענה, כי מיום כניסתו לתוקף של חוק בריאות ממלכתי אין עליה חובה לשאת בהוצאות העותר לכיסוי טיפולים רפואיים שהוא זכאי לקבלם חינם מקופת חולים. בפסק הדין שלערעור נתקבלה טענת חברת הביטוח, שכל הטיפולים הרפואיים להם נזקק העותר ושבגינם נפסקו לו פיצויים, נמנים עם הטיפולים שהעותר זכאי לקבלם חינם מקופת חולים. כן נקבע, כי גם לגופו של עניין אין כל הצדקה שהעותר לא יקבל טיפולים אלה בקופת חולים. לפיכך פסק בית המשפט לקבל את ערעורה של חברת הביטוח בנקודה זו ולהפחית מסכום הפיצוי שנפסק לעותר בגין טיפולי העתיד אותו חלק שטרם מומש על-ידיו עד למתן פסק הדין בערעור.

העותר מבקש להורות על קיום דיון נוסף בהלכה שנתחדשה בפרשת אלחדד. בבקשה זו אין העותר רשאי להישמע. מקום בו בית המשפט העליון אינו מחליט מיוזמתו, עם מתן פסק-דינו, כי יקוים דיון נוסף בעניין בו פסק, "רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור" (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-). הזכות להישמע בבקשה לקיום דיון נוסף נתונה רק למי שהיה בעל-דין בדיון המקורי לפני בית המשפט העליון. במקרהו של העותר לא נפסקה כל הלכה חדשה בנושא הנדון, אלא אך יושמה הלכה שנפסקה בפרשת אלחדד . העותר לא היה בעל-דין בפרשה האמורה, ולפיכך אינו רשאי להישמע בבקשה לקיום דיון נוסף בעניין שנפסק בה. אין צריך לומר, כי מסלול הדיון הנוסף אינו המסגרת האפשרית היחידה, שבגדרה עשוי בית המשפט לחזור ולעיין בהלכה שיצאה מלפניו; אך בענייננו אין מתעורר כל צורך להרחיב בכך.

7.העותר ציון חיימס מבקש להורות על קיום דיון נוסף בנזק הכלכלי שנגרם לו, לטענתו, כתוצאה מעיכוב ביצועם, עד להכרעה בערעורים, של חלק מחיובי פסק הדין שניתן לזכותו בבית המשפט המחוזי. דא עקא שעניין הנזק הנטען לא היה נושא לדיון בערעור, ובפסק הדין שלערעור אין לו זכר. פשיטא שעניין שבית המשפט העליון לא פסק בו אינו יכול להעמיד עילה לדיון נוסף. מטעם זה, אף חלק זה של העתירה דינו להידחות. למותר להוסיף, כי איני נוקט כל עמדה בשאלות, אם כתוצאה מעיכוב הביצוע אכן נגרם לעותר נזק, ואם נזק כזה (בהנחה שנגרם) מעמיד לעותר עילה לתביעת פיצוי.

8.התוצאה היא שהעתירה נדחית. העותרים (ביחד) ישלמו לחברת הביטוח המשיבה שכר-טרחת עורך-דין בסך 7,500 ש"ח.