בג"ץ 3459/16 גלב גרוזובסקי נ. שרת המשפטים

השופטת ד' ברק-ארז

1 . עניינה של העתירה שבפנינו בצו הסגרה שעליו חתמה שרת המשפטים, היא המשיבה 1 (להלן: המשיבה ), ביום 11.4.2016 (להלן: צו ההסגרה או

הצו ). הצו הורה על ביצוע הסגרתו של העותר, אזרח רוסי, לידי שלטונות רוסיה, שם הוא מואשם בעבירות מין כלפי קטינות. העתירה מכוונת לכך שהליכי ההסגרה האמורים יופסקו או יעוכבו, כמפורט להלן.

רקע רלוונטי

2 . העותר נכנס לישראל ביום 27.9.2013 כתייר. ביום 16.6.2014 הגישה ממשלת רוסיה בקשה להסגיר את העותר על מנת שיעמוד לדין בגין עבירות מין חמורות שעל-פי הנטען ביצע בקטינות. על-פי החומר שצורף לבקשת ההסגרה, העבירות בוצעו עת שימש העותר ככומר בקייטנת ילדים, בשני אירועים שונים.

3 . בהמשך לבקשת ההסגרה, הגיש בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים להכריז על העותר כבר הסגרה (תה"ג 51872-09-14, השופט א' כהן ). ביום 19.1.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את העתירה. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי חומר הראיות שהוגש נגד העותר, הכולל בין היתר הודעות שנגבו משלוש קטינות ואישור של ועדת מומחים בדבר מצבן הפסיכיאטרי וכשרותן להעיד, קושר את העותר למעשים המיוחסים לו במידה הנדרשת על פי סעיף 9 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה ). בית המשפט המחוזי דחה את טענת העותר כי האישומים נגדו הם פיקטיביים ומהווים חלק ממסע רדיפה שמתנהל נגדו על רקע פעילותו הדתית והפוליטית, לאחר שקבע כי העותר לא עמד בנטל הנדרש להוכיח את טענותיו אלה. בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה את טענות העותר כי לא יזכה למשפט הוגן ברוסיה וכי קיים חשש שיעונה על ידי חוקרי המשטרה על מנת שיפליל עצמו.

4 . הערעור שהגיש העותר על פסק הדין נדחה ביום 16.2.2016 (ע"פ 1210/15, השופטים ג'ובראן , הנדל ו- שהם ). בית משפט זה קבע כי התשתית הראייתית שצורפה לבקשת ההסגרה מבססת, על-פי כל אמת מידה, אחיזה לאישום לגבי המעשים בהם נחשד העותר; כי העותר לא סיפק כל ראיה ממשית, אשר יש בה כדי להצביע על קיומה של רדיפה פוליטית כלפיו; וכי אין חשש לפגיעה בתקנת הציבור כתוצאה מהיענות לבקשת ההסגרה. העותר הגיש בקשה לדיון נוסף על פסק הדין בערעור, אך זו נדחתה בהחלטת הנשיאה מ' נאור מיום 3.3.2016 (דנ"פ 1780/16).

5.בא-כוחו של העותר פנה במכתבים לשרת המשפטים ובהם העלה טענות נגד ההסגרה – הן בעקבות מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 23.10.2015 (להלן: המכתב הראשון ), והן לאחר שהסתיימו ההליכים המשפטיים בדחיית הבקשה לקיים דיון נוסף, ביום 8.3.2016 (להלן: המכתב השני ). במכתב השני, שצורף לעתירה, ביקש בא-כוחו של העותר כי המשיבה תיפגש עמו על מנת שיוכל להציג בפניה טעמים מדוע אין הצדקה לחתום על צו הסגרה נגד מרשו, ולחלופין לשכנע כי נדרשים צעדים להבטיח את שלומו ברוסיה אם יוסגר.

6 . ביום 11.4.2016 חתמה שרת המשפטים על צו ההסגרה בעניינו של העותר, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 18 לחוק ההסגרה. ביום 13.4.2016 נשלח לבא-כוח העותר גם מכתבה של שרת המשפטים שנסב על דחיית בקשתו (להלן:

מכתב התשובה ). במכתב התשובה צוין כי "טיעוני מרשך המפורטים בבקשה, לרבות אלו הנוגעים לקונספירציות גופי השלטון בפדרציה הרוסית וחומר ראייתי שקרי כנגד מרשך, הועלו ונדחו על ידי בית המשפט העליון. בהתחשב בהליכים שהתקיימו, לרבות פסקי הדין שניתנו בבית המשפט העליון והעדר כל נסיבות חדשות ויוצאות דופן, בקשת מרשך נדחית".

העתירה והתגובה לה

7.כאמור, העתירה דנן מכוונת נגד החלטתה של המשיבה לחתום על צו ההסגרה. לשיטת העותר, טענותיו נגד צו ההסגרה לא נבחנו כראוי על-ידי המשיבה עובר להחלטתה. בהקשר זה, העותר ממקד טענותיו בכך שמכתב התשובה נשלח אליו רק לאחר החתימה על צו ההסגרה, וכן בכך שמכתב זה מאזכר רק את המכתב הראשון, ולא את המכתב השני. העותר מוסיף וטוען כי נשקפת לו סכנה ברוסיה וכי הוא צפוי בה לעינויים. בהמשך לכך, נטען בעתירה כי יש לעכב את הליכי ההסגרה של העותר "עד לביצועו של שימוע בפני המשיבה 1".

8 . בהחלטה מיום 25.4.2016 התבקשה תגובת המשיבים לעתירה. כמו כן, ניתן צו ארעי המונע את ביצוע ההסגרה של העותר עד למתן החלטה אחרת.

9 . בתגובתם מיום 12.7.2016 טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות, על הסף ולגופה. לטענת המשיבים, כל הטענות שמועלות בעתירה נגד הסגרתו של העותר כבר הועלו על-ידו ונדחו במסגרת ההליך השיפוטי שנסב על כך. המשיבים טוענים כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעותיו כבית משפט לערעורים פליליים, ומכאן שיש לדחות את העתירה כבר מן הטעם הזה. המשיבים טוענים עוד כי אין ממש גם בטענותיו של העותר ביחס לפגיעה בזכות הטיעון שלו בפני המשיבה. בעניין זה, המשיבים טוענים כי אין בעובדה שמכתב התשובה למכתבו של העותר נשלח לאחר החתימה על צו ההסגרה כדי להעיד על כך שטענותיו לא נשקלו קודם לקבלת ההחלטה בעניינו. המשיבים טוענים כי מכלול השיקולים בעניינו של העותר, לרבות אלה שהוזכרו בטענותיו, עמדו נגד עיני המשיבה כאשר חתמה על צו ההסגרה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי העותר לא הצביע על כל מקור חובה לכך שיתקיים לעותר שימוע דווקא בעל-פה, וכי בבחינת טענותיו של העותר כפי שהועלו בכתב יש משום הגשמה של זכות טיעון שלו באופן מלא. זאת, כך נטען, במיוחד לנוכח העובדה כי בפניותיו לא היה כל חידוש ממשי ביחס לטענות שהעלה קודם לכן. לבסוף, נטען כי מכתב התשובה נשלח לעותר בתגובה לכל פניותיו – המאוחרת והמוקדמת – שכללו טענות זהות במהותן, אף אם גוף המכתב מאזכר במפורש רק את המכתב הראשון. המשיבים מוסיפים וטוענים בהקשר זה כי בכותרתו של מכתב התשובה צוינו במפורש שתי פניותיו של העותר.

10 . בהמשך לתגובת המשיבים, ניתנה ביום 19.7.2016 החלטה שבה המשיבים התבקשו להבהיר סוגיות מסוימות הנוגעות להבטחת בטחונו של העותר לאחר הסגרתו. בהודעה מיום 28.7.2016 צוין כי רוסיה הצטרפה לאמנה האירופית בדבר הסגרה עוד בשנת 2000 וכי היא נתונה לפיקוח על-ידי מועצת אירופה. עוד צוין, כי מאז שנת 2000 הוסגרו שמונה מבוקשים מישראל לרוסיה. בהודעה הובהר כי פרקליטות המדינה עורכת מעקב אחר ההליכים המשפטיים שמתנהלים ברוסיה שמקורם בהליכי הסגרה מישראל, וכי למיטב ידיעתם של הגורמים העוסקים בכך המוסגרים זוכים לתנאים נאותים והיחס אליהם מניח את הדעת .

דיון והכרעה

11.לאחר שעיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות.

12 . סעיף 18 לחוק ההסגרה קובע כי "שר המשפטים רשאי לצוות על ביצוע הסגרתו של מבוקש שהכרזתו כבר-הסגרה קיבלה תוקף סופי". בפסיקתו של בית משפט זה נקבע, על דרך הכלל, כי כאשר מתקיימים התנאים להסגרה על פי דין יפעיל השר את סמכותו אלא אם נתקיימו נסיבות מיוחדות וכבדות משקל (בג"ץ 793/84 קירשנבאום נ' שר המשפטים , פ"ד לח(1) 161 (1984); בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים , פ"ד מא(2) 1, 46-45 (1987) (להלן: עניין אלוני ); בג"ץ 6392/93 מנינג נ' שר המשפטים (2.3.1994)). שני שיקולים עיקריים עשויים להצדיק הימנעות מהפעלת סמכותו של השר לחתום על צו ההסגרה: האחד – עניינו מדיני בתחום יחסי החוץ; והאחר – עניינו פרסונאלי-הומניטארי. בקווים כלליים, במסגרת שיקולים אלה יש לבחון האם נוצרו נסיבות חדשות אשר לא נשקלו על-ידי בית המשפט כאשר בחן את העתירה להורות על המבוקש כבר-הסגרה, או האם ישנם נתונים בדוקים אשר לפיהם ההסגרה תהא בלתי צודקת בעליל (עניין אלוני, בעמ' 48-46; בג"ץ 2028/13 צבטקוביץ נ' שר המשפטים , פסקה 8 (21.7.2013)).

13 . בענייננו, עיקר טענותיו של העותר נוגעות לכך שהראיות נגדו מפוברקות; שמקורם של האישומים נגדו נעוץ ברדיפה פוליטית; וכי נשקפת לו סכנה אם יוסגר לרוסיה. אולם, טענות אלה, שנטענו בפנינו בעלמא, כבר נדונו לגופן ונדחו הן על-ידי בית המשפט המחוזי והן על-ידי בית משפט זה. העותר לא הצביע על התפתחויות או שינוי נסיבות מאז מתן פסקי הדין בערעור ובבקשה לדיון נוסף. על כן, אין הצדקה להידרש לטענותיו פעם נוספת, לנוכח ההלכה כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעתו של בית משפט זה בערעור פלילי (ראו: עניין אלוני , בעמ' 20-19; בג"ץ 3275/14 שמלה נ' שר המשפטים , פסקה 6 (10.12.2014)). דברים אלה יפים גם ביחס לטענות שעניינן הסכנה הנשקפת לעותר אם יוסגר, אשר נדונו ונדחו כאמור בהליכים הקודמים שהתנהלו בעניינו. לכך יש להוסיף את האמור בהודעה מטעם המשיבים, כמפורט בפסקה 10 לעיל.

14 . לבסוף, לא מצאנו ממש אף בטענותיו של העותר לפגיעה בזכות הטיעון שלו. אכן, כטענת המשיבים, בנסיבות העניין, העותר לא הצביע על חובה בדין כי ייערך דווקא לו שימוע בעל-פה על-ידי המשיבה. יתרה מכך, בהתחשב בסוג הטענות שהועלו על-ידי העותר, בעובדה שכבר התקיימו הליכים בענייננו, ובמיהות הגורם המחליט, אנו סבורים שלא נפל פגם בכך שהעותר שטח את טענותיו בכתב (באופן כללי, ראו: דפנה ברק-ארז

משפט מינהלי

כרך א 520-518 (2010)). אף בעובדה שמכתב התשובה נשלח אליו לאחר מתן החתימה על צו ההסגרה אין כדי להעיד שהטיעונים שהועלו בו נשקלו ונבחנו רק בדיעבד, אם כי מלכתחילה רצוי היה אילו נשלח קודם לכן.

15 . בסיכומו של דבר, אפוא, העתירה אמנם נסבה על טענות שחשוב לבררן, אולם אלה כבר זכו לבירור שלו הן ראויות, ואין כעת עילה להתערב ולשנות מן ההחלטות שהתקבלו.

16 . סוף דבר: העתירה נדחית. הצו שניתן בהחלטה מיום 25.4.2016 מבוטל בזאת. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.