בג"ץ 3466/97 נהריה כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ. מינהל מקרקעי ישראל

השופט א' מצא:

בהחלטתה מס' 737 מיום 17.12.95 קבעה המשיבה 2 (מועצת מקרקעי ישראל) כללים בדבר "הרחבות למגורים באגודות ישובים חקלאיים שהם מושב עובדים, כפר שיתופי, מושב שיתופי, קיבוץ או אגודה שיתופית חקלאית". ביחס להיקף תחולתה על אגודות שיתופיות חקלאיות נאמר בהחלטה, כי "אגודה שיתופית חקלאית שאינה מהווה ישוב נפרד ונמצאת בתחום מועצה מקומית, שמוחכרת לה משבצת בתנאי נחלה, תיחשב ישוב לצורך החלטה זו". להלן נאמר בהחלטה, כי "לישובים באזור עדיפות לאומית תינתן אפשרות הרחבה גם מעבר לאמור לעיל", אלא שהרשאה מיוחדת כזאת "טעונה אישור ועדת המשנה של המועצה".

העותרת היא אגודה שיתופית חקלאית המצויה בתחומה של העיר נהריה. משביקשה העותרת לבצע הרחבות בנייה למגורים בתחומה, בהסתמך על כלליה של החלטה 737, נתקלה בקשיים. המשיבה 3 (ועדת הפרוגרמות) החליטה שלא לדון בבקשתה מן הטעם שהעותרת "אינה נמצאת במסגרת המוגדרת להרחבה על-פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל". מתשובת היועץ המשפטי של המשיב 1 (מינהל מקרקעי ישראל) לפניית בא-כוחה העלתה העותרת כי עמדת המשיבים סומכת על כך שהעותרת שאינה מהווה ישוב נפרד מצויה בתחומה של עיר ולא בתחום מועצה מקומית כלשהי.

בעתירה שלפנינו מבוקש צו-על-תנאי שיורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יינתן פסק-דין הצהרתי הקובע כי החלטה מס' 737 חלה על העותרת, ולחילופין - מדוע לא יינתן פסק-דין הקובע כי יש להחיל את ההחלטה גם על העותרת. עניינה של העתירה הראשונה - למתן פסק דין הצהרתי - הוא בפרשנות ההחלטה. כך עולה גם מהנמקת העותרת לעתירה זו, בשני רבדיה: ראשית, כי חרף לשונה ומכוח תכליתה יש לפרש את ההחלטה כחלה על העותרת; ושנית, כי למצער יש לפרש את ההחלטה כחלה על העותרת מכוח היותה מצויה באזור עדיפות לאומית.

מקומה הראוי של עתירה זו הוא בבית המשפט האזרחי המוסמך ליתן סעד הצהרתי גם בעניינים הנוגעים לתחום המשפט הציבורי (ראו, למשל, רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(3) 812, 816). מטעם זה, ומבלי לקבוע כל דעה לגופו של עניין, יש לדחות את העתירה מבלי לזמן את המשיבים. בידי העותרת, אם רצונה בכך, לפנות בנושא עתירתה לבית המשפט המוסמך.

אינני מתעלם מכך שעתירתה השניה של העותרת - למתן פסק דין הקובע כי יש להחיל עליה את ההחלטה האמורה - סומכת, לכאורה, על עילה מינהלית. אך נראה שכל עוד לא מיצתה העותרת את עילתה הראשונה בדבר פרשנות ההחלטה, אין כל מקום לעסוק בעילתה החלופית להרחבת מסגרתה של ההחלטה. נמצא שגם חלק זה של העתירה - שזכות העותרת שמורה לגביו - אינו מצדיק את זימון המשיבים.

אשר על כן יש לדחות את העתירה.