בג"ץ 3468/03 מרכז המועצות האזוריות בישראל נ. ממשלת ישראל

השופטת ד' דורנר :

1.ממשלת ישראל החליטה, כחלק מהתוכנית הכלכלית שגיבשה לאור מצבו הקשה של המשק, על איחוד רשויות מקומיות. מתוך שתי הדרכים המאפשרות ביצוע ההחלטה – האחת באמצעות החלטה מינהלית של שר הפנים, שמטבעה היא נקודתית ומתייחסת לרשויות מקומיות מסוימות, והשניה, בחקיקה המאפשרת ביצוע האיחוד בין רשויות המקומיות בו זמנית על-יסוד הסדרים כלליים – בחרה הממשלה בדרך החקיקה. במקביל החליטה המדינה גם לקיים הליכי שימוע בפני ועדות ציבוריות שמונו על-ידי מנכ"ל משרד הפנים. ברם, בשל אילוצים, הנובעים מן המועד הקבוע בחוק לעריכת הבחירות לרשויות המקומיות – 28.10.03 – המועד שנקצב לשימוע הוא קצר.

מכאן שתי העתירות שבפנינו.

2.בעתירה, שהוגשה על-ידי מרכז המועצות האזוריות בישראל, התבקש בית-המשפט לצוות על הממשלה לא להניח את הצעת החוק על שולחן הכנסת ואם הונחה – למשוך אותה, עד למיצוי הליכי השימוע. כן התבקש בית-המשפט להורות ליושב-ראש הכנסת להימנע מקביעת דיון דחוף בהצעת החוק.

בעתירה, שהוגשה על-ידי שלוש מועצות אזוריות במחוז הדרום, התבקש בית-המשפט להורות למדינה להאריך ב-60 ימים את המועד להגשת התנגדויות. ברי, כי ההעתרות לעתירה זו תביא אף היא לתוצאה שאליה שואף מרכז המועצות האזוריות כאמור לעיל, דהיינו – דחיית הליכי החקיקה.

בתשובתה לשתי העתירות ציינה המדינה, כי משהוחלט על ביצוע האיחוד בחקיקה, הרשות המינהלית אינה חייבת בשמיעת השגות, וכי החלטתה לקיים הליך של שימוע הינו לפנים משורת-הדין. עוד הוסבר בתשובה, כי העתירה, ככל שהיא נוגעת ליושב-ראש הכנסת, הינה מוקדמת, שכן, יושב-ראש הכנסת טרם קיבל החלטה בעניין זה.

3.בדיון בפנינו הסכימה המדינה להארכת המועד להגשת ההשגות בשבועיים, במובן זה שהמשיגים יהיו פטורים מהגשת ההשגות בכתב עד לתאריך 30.4.03, כפי שנדרשו מלכתחילה, ויהיו רשאים להגיש חומר זה במועד שנקבע להם לשמיעת ההשגות בעל-פה. כן הצהירה המדינה, כי שר הפנים, בשעה שיניח את הצעת החוק לקריאה ראשונה במליאת כנסת יסביר, כי רשימת הרשויות המקומיות המצורפת להצעה, שהחוק אמור לחול עליהן, אינה סופית, וכי הרשימה הסופית תובא בפני וועדת הכנסת שתדון בהצעה, לאחר גיבושה לאור תוצאותיהם של הליכי השימוע.

תשובות אלה לא סיפקו את העותרים, הטוענים כי נוכח לחץ הזמן יהפוך השימוע למצוות אנשים מלומדה, ולא תהא בו תועלת של ממש. עוד נטען, כי באין אפשרות לדעת על החלטת יושב-ראש הכנסת במועד, שיאפשר פנייה לבית-המשפט הגבוה לצדק, לא היה מנוס מן הפנייה לפני קבלת ההחלטה.

4.לא מצאנו בטענות העותרים עילה להתערבותנו. אכן, משהחליטה הממשלה על הגשת הצעת חוק בכנסת אין היא חייבת לקיים הליכי שימוע, הנדרשים לצורך קבלת החלטה מינהלית. ואילו הליכי החקיקה עצמם, המושתתים על שלוש קריאות במליאת הכנסת ודיון מעמיק באחת מוועדות הכנסת, מאפשרים לציבור המעוניין לומר את דברו.

באין החלטה מטעם יושב-ראש הכנסת, אך מובן הוא, כי לא ניתן היה לטעון נגד החלטה כזו בעתירה ומטעם זה בלבד ראויה היה לדחותה. זאת, אף אם לא נתייחס לעמדת בית-משפט זה, שלא להתערב בהחלטות יושב-ראש הכנסת – אף אם פעל הוא בניגוד לתקנון – אלא במקרים שבהם יש בהחלטות אלה משום פגיעה ביסודות המשטר החוקתי של ישראל. ראו בג"צ 4064/95 ח"כ חנן פורת נ' יושב ראש הכנסת , פ"ד מט(4), 177, בע' 180-179. מכל מקום, על-פני הדברים אין העניין שבפנינו נמנה עם המקרים האמורים.

העתירות נדחות איפוא.