בג"ץ 3518/97 אבו אחמד נסים נ. מדינת ישראל

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

המערער הורשע בעבירות של הדחת קטינים לסמים, סחר, הספקת סם מסוכן, החזקת סם שלא לצריכה עצמית, החזקה ושימוש בסם מסוכן, פריצה לרכב בכוונה לבצע פשע, ניסיון לביצוע גניבה וגניבה. הוא נדון ל4- שנות מאסר בפועל ולמאסר על-תנאי.

הערעור הוא על חומרת העונש ומתייחס למאסר בפועל שהושת על המערער.

הסניגור המלומד ציין והדגיש את כל הנסיבות לקולא הן אלה הקשורות בעבירות עצמן והן אלה הקשורות לנסיבותיו של המערער. בין השאר ציין, כי הקטינים להם סופק הסם היו עבריינים מועדים בעבירות סמים ולא המערער הוא שהדיחם לסמים וכי המערער שאף כי היה בגיר היה צעיר בגיל, חי חיים נורמטיביים, סיים 12 כיתות לימוד, אין לו עבר פלילי והוא ביצע את העבירות בתקופה בה היה נתון במשבר אישי ומשפחתי קשה. לפיכך, ביקש שלא למצות עמו את הדין ולתת משקל להיבט השיקומי באופן שהמערער ישתחרר מן הכלא ויוכל לחזור לחיים נורמטיביים כשהוא משאיר מאחוריו את תקופת המשבר הקשה והמכבידה.

בבקשתו זו תמך הסניגור יתדותיו בשלושה תסקירי שירות מבחן, שניים מהם הוגשו לבית המשפט המחוזי ואחד הוגש לבית משפט זה בערעור.

מתסקירים אלה מצטיירת תמונה חיובית מן המערער ומהצלחת שיקומו אף שמהתסקיר האחרון עולה כי המערער - משום מה - לא קיים קשר טיפולי עם העובדת הסוציאלית, קצינת השרות, אף שהיה ראוי שיעשה כן. עם זאת, אין בכך כדי לפגוע בעובדה כי המערער השתלב בתוכנית שיקומית בבית הסוהר. הוא עובד בעבודות חוץ במפעל בקיבוץ בית השיטה כחלק מתוכנית השיקום ומשביע את רצון מעסיקיו. המערער יובא בפני ועדת שחרורים ואם ינוכה שלישי ממאסרו ישתחרר ב10/99-.

שקלנו את כל הטענות שהושמעו בפנינו ושקלנו אם אין בכל האמור לעיל כדי להביאנו להתערבות בעונש על מנת לעודד את המערער לקראת עתידו ולתגמל אותו במידה מסוימת על שיקומו המוצלח עד כה, אלא שב"כ המשיבה הביא בפנינו גליון הרשעות קודמות, שש במספר, בגין עבירות שבוצעו כולן בתקופה בה התנהל משפטו של המערער בענייננו. במהלך תקופה זו, בה היה המערער משוחרר במשך תקופה של שנה ורבע, ביצע הוא את העבירות הנ"ל ובגינן הורשע. דבר הרשעות אלה, לא היה ידוע לשירות המבחן.

יש להוסיף כי שירות המבחן אינו מוכן לקבל על עצמו את חסותו על המערער אם ישוחרר וכוונתו היתה להמליץ בפני ועדת השחרורים, שאם תקוצר תקופת מאסרו, יטופל הוא במסגרת הרשות לשיקום האסיר.

במצב דברים זה, אין אנו מוצאים להתערב בעונש ואנו דוחים את הערעור.