בג"ץ 3540/01 היג'ר עבידאת נ. שר הפנים

השופטת ד' דורנר :

1.בשנת 1987 הגיש העותר 2, שהוא תושב קבע בישראל, בקשה לאיחוד משפחה על דרך מתן מעמד של תושבת-קבע לאשתו, העותרת 1. בקשתו סורבה. בשנת 1988 שבו העותרים והגישו בקשה לאיחוד משפחה, אלא שהודע להם כי עקב שריפה אבדו מסמכי בקשתם. העותרים שבו והגישו בשנת 1999 בקשה שלישית לאיחוד משפחות. בתגובה הודע להם, בתאריך 14.6.00, כי בקשתם נדחתה מטעמי ביטחון. ברם, לאחר שהעותרים פנו לפרקליטות-המדינה בהליך של "קדם בג"ץ" שינה המשיב את טעמו, ולעותרים נמסר בתאריך 16.4.01 כי בקשתם אושרה. עם זאת, המדינה הודיעה לעותרים, כי העותרת 1 תוכל לקבל אשרת תייר בלבד.

2.מכאן העתירה שבפנינו, שבגידרה דרשו העותרים, כי המשיב יעניק לעותרת 1 רשיון לישיבת קבע בישראל. טענת העותרים הייתה, כי סירוב המדינה במשך 14 שנים לאשר את בקשתם לאיחוד משפחות אינו סביר, וממילא כעת משאושרה הבקשה לאחר זמן כה רב, מן הדין להעניק לעותרת 1 רשיון לישיבת-קבע.

בתגובה לעתירה הודיעה המדינה, כי תיקי הבקשות לאיחוד משפחה שהגישו העותרים בשנים 1987 ו1988- אינם בנמצא, ועל-כן אין בידי המדינה מידע על בקשות אלו, הגם שידוע כי הבקשה שהוגשה בשנת 1987 סורבה. עוד הודיעה המדינה, כי בכל הנוגע לבקשה האחרונה שהגישו העותרים בשנת 1999, הרי שבהתאם למקובל, הוחלט להחיל על העותרים את "ההסדר המדורג". על-פי הסדר זה, ניתן לבן-זוג זר של תושב ישראל רשיון שהייה של 27 חודשים, ולאחר-מכן מוענק לו מעמד של תושב ארעי וזאת למשך שלוש שנים. המדינה הסבירה, כי במהלך תקופה זו של כחמש ורבע שנים, בוחן משרד הפנים, על-פני ציר הזמן, את התקיימות התנאים לאיחוד משפחות, ובכללם את המשך קיומו של קשר הנישואין ואת היות ישראל מרכז חיי בני-הזוג. במידה שבסיומה של התקופה מאושרת הבקשה, מקבל בן-הזוג הזר מעמד של תושב קבע.

המדינה טענה עוד, כי הטעמים להחלת ההסדר המדורג רלוואנטיים גם לגבי העותרים, ונקודת הזמן שממנה יש להחיל את ההסדר המדורג עליהם היא מועד אישור בקשתם לאיחוד משפחה בשנת 2001. זאת, בעיקר, בהתחשב בכך שבשנת 2000 נדחתה בקשתם הקודמת לאיחוד משפחה משיקולי ביטחון.

3.לאור הערותינו בדיון, הסכימה המדינה לבדוק אפשרות להקל על העותרים ביישום ההסדר המדורג. לאחר בדיקה הודיעה המדינה, כי בהתחשב בנסיבות המקרה, הוחלט לאפשר לעותרים להגיש בקשה למתן אשרת תושב ארעי (א5/) כבר עתה, מבלי שהעותרת 1 תידרש להמתין 27 חודשים כמקובל. אשרה זו, הסבירה המדינה, מאפשרת למחזיק בה להנות מזכויות סוציאליות שהמדינה מעניקה, וכן לקבל תעודת-זהות ישראלית.

בתגובה הודיעו העותרים, כי הם עומדים על עתירתם. העותרים טענו, כי המדינה מעכבת את אישור בקשתם לאיחוד משפחות מזה כ14- שנים, ולפיכך אין זה ראוי להחיל עליהם עתה את ההסדר המדורג. עוד טענו העותרים, כי תכליתו של ההסדר המדורג היא לוודא את המשך הנישואין וקיום מרכז חיים בישראל, ומשכך, אין הצדקה להחיל עליהם את ההסדר המדורג, שכן במהלך 14 השנים האחרונות הוכח כי העותרים נשארו נשואים ואף התגוררו בישראל.

4.בטענת העותרים כי המדינה מעכבת מזה 14 שנים את אישור בקשתם לאיחוד משפחתם - אין ממש. שכן, כבר בשנת 1987 בקשת העותרים לאיחוד משפחה סורבה. חרף החלטה זו נמנעו העותרים מלהגיש עתירה לבית-משפט זה, ואף משהודע להם כי הטיפול בבקשתם משנת 1988 נקטע עקב שריפה, לא פעלו לחידוש בקשתם אלא בשנת 1999. הימנעות העותרים במהלך השנים מלפעול לקבלת סעד משפטי מלמדת, כי במשך שנים ארוכות העותרים קיבלו עליהם את הדין.

5.השאלה העומדת בפנינו להכרעה היא, איפוא, אם בנסיבות העניין, החלטת המשיב שלא לאפשר לעותרת 1 לקבל במסגרת ההסדר המדורג רשיון לישיבת-קבע, אלא אך רשיון לישיבת-ארעי, אינה סבירה עד כי היא מצדיקה את התערבותנו. כידוע, בית-משפט זה לא יתערב בהחלטת הרשות השלטונית, אף אם הוא עצמו היה מקבל החלטה אחרת, ובלבד שהחלטת הרשות השלטונית נופלת לגדר מיתחם של החלטות סבירות.

6.במקרה שבפנינו, כאמור, הוחלט לאפשר לעותרת 1 לקבל אשרת תושב ארעי, שתקנה לה זכויות סוציאליות ותעודת-זהות ישראלית. החלטה זו משקפת איזון בין הצורך למזער את הפגיעה בעותרים נוכח נסיבותיהם האישיות, לבין ההכרח להגשים את תכליתו של ההסדר המדורג. תכלית זו, כפי שהסבירה המדינה, היא לקיים בדיקה מקיפה ויסודית של העובדות הרלוואנטיות שביסוד טענתו של הפרט, כי ראוי להעניק לו מעמד של תושב-קבע בישראל.

אכן, המדינה לא חלקה בפנינו על טענת העותרים, כי הם נשואים מזה 14 שנים, וכי במהלך שנים אלו התגוררו בישראל. אלא שמצב דברים זה לא נבדק כלל על-ידי המדינה במהלך כל אותן שנים, וזאת מכיוון שבאותה העת, בטרם אושרה בקשת העותרים לאיחוד משפחה, לא עמדה על הפרק האפשרות שהעותרת 1 תקבל רשיון לישיבת-קבע. זאת ועוד, המדינה זכאית לדרוש, בכל נקודת זמן שבה היא מתבקשת להעניק מעמד של תושב-קבע לפרט, כי יוכח שמרכז חייו העדכני של הפרט הוא בישראל. הוכחה זו מצריכה עריכת בדיקות מתאימות, הצופות פני עתיד, ולא רק פני עבר.

מנגד, העותרים לא הצביעו על סיבה מיוחדת שבעטיה הם נזקקים דווקא לרשיון ישיבת-קבע, להבדילו מרשיון לישיבת-ארעי. זאת, להוציא, כמובן, את אינטרס העותרים - שהוא לגיטימי כשלעצמו - בכך שהעותרת 1 תהפוך לתושבת-קבע בישראל.

בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע כי החלטת המשיב חורגת ממיתחם הסבירות באופן המחייב את התערבות בית-משפט זה.

אשר-על-כן, בכפוף להודעת המדינה כי העותרת 1 רשאית להגיש בקשה לקבל אשרת תושב ארעי, העתירה נדחית.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.