בג"ץ 3551/00סובחי עזאת נסאר נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע שתי עבירות איומים ושתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות. על פי הנטען בכתב האישום העורר ביצע את העבירות באשתו, עליה איים ברצח ואף היכה אותה במקומות שונים בגופה.

עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית משפט השלום (הנשיא כ' תאופיק) קבע כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט (השופטת נ' אפל-דנון) קיבלה את הערר והורתה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בדיון בערר טען בא-כוחו של העורר, כי שגה בית המשפט המחוזי משהורה על מעצרו של העורר. לטענתו, פרט לעדותה של אשתו אין ראיות חיצוניות המעידות כי העורר תקף את אשתו ואיים עליה, ובנסיבות אלה ראוי לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

באת-כוח המשיבה התנגדה לערר. לטענתה, המתלוננת חושפת בהודעתה אלימות שנמשכה מספר שנים, ובתיק החקירה קיימים ממצאים נוספים המאששים טענה זו. נוכח ראיות אלה, טענה באת-כוח המשיבה, יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים.

שקלתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

בהודעתה במשטרה טענה המתלוננת שהעורר, לו היא נשואה 6 שנים, תקף אותה פעמים רבות, אך היא לא התלוננה על כך לפני כן. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נאמר כי ביום שבו קרו האירועים נשוא האישום היכה העורר את המתלוננת וקרא לעברה "שרמוטה, זונה, יש לך חבר". העורר ניסה להמשיך להכותה אך היא ברחה ממנו לשכנתה המתגוררת מעליה. משחזרה לביתה תקף אותה העורר שוב, הכה אותה במקומות שונים בגופה ואיים עליה כי ירצח אותה וכי "החל העינוי". בנסיבות אלה, בהן עולה מדברי המתלוננת כי העורר חושד בה כי היא בוגדת בו והוא מכה אותה ומאיים על חייה, נראה, לכאורה, כי מסוכנותו של העורר ביחס למתלוננת היא רבה ביותר; אין ספק כי המתלוננת חוששת מפני העורר, ומשאזרה עוז להתלונן יש לאפשר את קיום ההליך מבלי לסכן את בטחונה. לפיכך לא ניתן להסתפק בעניינו במעצר בית, ויש לעצרו עד תום ההליכים.

אשר על כן, הערר נדחה.