בג"ץ 3575/97 תחנת דלק נמל אשדוד בע"מ נ. מדינת ישראל

1.על-פי החלטתה של כב' השופטת שטרסברג-כהן שמעתי את טענות הצדדים בנוגע לגובה הערבות שעל העותרת להפקיד להבטחת הנזקים העלולים להיגרם על-ידי צו הביניים בשל עיכוב עבודות הסלילה. המדובר בצו ביניים שניתן ביום 19.6.97, לפיו חויבה המשיבה "להפסיק את עבודות הסלילה בקטע שממול לתחנת הדלק שבבעלות העותרת, הממוקמת בצידו של כביש 41".

הדיון בעתירה נקבע ליום 2.9.97.

2.המשיבה טוענת, כי סכום הנזק שעלול להיגרם לה אם צו הביניים ישאר בתוקף עד ליום 30.8.97 הוא 644,000 ש"ח. חישוב הסכומים מצוי בגוף ההודעות שהוגשו בענין זה בתאריך 14.7.97, 23.7.97, ו18.8.97-.

התקיים דיון בתאריך 19.8.97. המצהיר, מר מיכאל וולמן, סגן מהנדס מחוז תל-אביב במע"צ, נחקר על תצהירו, מנהל הפרויקט שנכח באולם בעת הדיון הוסיף הערות והארות, ונשמעו טענות וסיכומים מפי באי כוח הצדדים.

3.אורך הקטע המושעה

כאמור, התייחס צו הביניים לקטע הכביש שממול תחנת הדלק. המדובר בכביש דו מסלולי - המסלול "הצפוני" הרחוק מתחנת הדלק נסלל לראשונה, ואילו במסלול "הדרומי", הסמוך לתחנה, יש לבצע עבודות שיקום. העבודות החלו במסלול "הצפוני". לגירסת בא כוח העותרת, אורך קטע הכביש שממול התחנה הוא כ70- מ'. ואולם המשיבה הודיעה, כי ראתה לנכון להפסיק את העבודות בקטע שאורכו 450 מ'. אך מובן, כי אין דין השעיית העבודה בקטע קצר של 70 מ' כדין השעייתה בקטע שאורכו 450 מ'. האחרונה מכבידה יותר, הן מבחינת הקיטוע הנדרש והן מבחינת העבודה שיהיה צורך להשלימה לאחר שיוסר צו הביניים.

נסיון להתחקות אחר פשר ההגבלה שנטלה על עצמה המשיבה לא הניב פרי. המצהיר אמר בחקירה, כי נקבע שאורך חזית התחנה הוא 250 מ'. כמו כן הוספו עוד 100 מ' מכל צד "לצורך העברת התנועה ממסלול אחד למסלול השני". דא עקא, התברר שחלק הארי של העבודות במסלול "הצפוני" יסתיים בימים אלה, כך שכל התנועה תופנה למסלול זה על מנת לאפשר את התחלת עבודות השיקום במסלול "הדרומי" (הקרוב לתחנה). היינו, התברר, כי לא יהיה מצב של העברת תנועת כלי רכב בין המסלולים . כמו כן, לא הובהר מדוע נקבעה חזית התחנה באורך של 250 מ'. הסבר אחר להארכת הקטע המושעה לא ניתן. יוצא, איפא, כי החלטת המשיבה להגביל עצמה על יסוד צו הביניים מלעבוד בקטע כביש שאורכו 450 מ' (המהווה רבע מפרויקט הסלילה) - נותרה ללא הסבר.

4. משך האיחור

המשיבה טענה, כי ייגרם איחור בהשלמת הפרויקט בעטיו של צו הביניים. נטען כי קיימים שני רכיבים לאיחור: האחד , איחור בהשלמת הפרויקט ללא הקטע המושעה, שמשכו חודש ימים. איחור זה נגרם כתוצאה מן הצורך "לדלג" על קטע שאורכו 30% מן הדרך. "דילוג" זה מקשה על ביצוע עבודות ברצף (למשל, הנחת קווי מים) וכן מונע ביצוען של עבודות מסויימות שלא ניתן לבצען אלא ברצף (סלילת השיכבה העליונה של האספלט). עוד נטען, כי נדרש מאמץ יתר בהכוונת התנועה בין הקטעים הנסללים באופן קטוע. השני , איחור בגין הצורך להשלים את הסלילה בקטע המושעה לאחר ביטול צו הביניים. השלמה זו תארך בין חודשיים לשלושה חודשים.

אומדני הנזק שנעשו לקחו בחשבון עיכוב מינימלי של שלושה חודשים.

במהלך הדיון חזרה בה המשיבה מאומדן הזמן האמור. מנהל הפרויקט שנכח באולם אמר, כי "חלק מהעיכוב הוא לא מסיבות של העותרת. משהו בסביבות חודש וחצי עד חודשיים זה בגלל העתירה" (עמ' 9 לפרוטוקול). בא כוח העותרת ניסה לקבל מן המצהיר פרטים אודות העבודות שיש להשלים במסלול "הצפוני" ואשר לא בוצעו בגין צו הביניים. המצהיר לא ידע למסור פרטים בענין זה (ראה עמ' 3 לפרוטוקול), והיה מוכן לומר שכ70%- מן העבודות במסלול "הצפוני" הסתיימו (עמ' 7 לפרוטוקול). כאמור, התברר גם, כי לא יהיה מצב של מעבר כלי רכב ממסלול למסלול בגין הפסקת העבודות בקטע מול התחנה.

התמונה המתקבלת, איפא, בענין משך העיכוב היא, כי המדובר לכל היותר בעיכוב של כחודש ימים. במה דברים אמורים: מישכו הכולל של הפרויקט על פי החוזה עם הקבלן הוא ארבעה חודשים. הפרויקט היה אמור להסתיים בתאריך 16.8.97. כפי שנאמר בדיון, עתידות כל העבודות, כולל במסלול "הדרומי", להסתיים לקראת סוף חודש ספטמבר, היינו באיחור של כחודש מן המועד החוזי. כפי שציינתי, לא נזקף מלוא משך האיחור לחובת העותרת. אשר למשך הזמן שיידרש להשלים את העבודות לאחר הסרת צו הביניים, לא התרשמתי כי המדובר בעבודות בהיקף גדול. אכן, נותר להניח שכבות אספלט אחרונות על כל המסלול "הצפוני", להשלים עבודות סימון והקמת אי תנועה, אך לא מעבר לכך. כמו כן, העתירה קבועה לדיון לתאריך 2.9.97, וניתן להניח כי במועד זה יחתך גורלו של צו הביניים. אם הצו יבוטל בתאריך זה, ניתן יהיה עוד לקצר את משך האיחור ולסיים את כל הפרויקט, כולל החלקים המושעים, לקראת סוף חודש ספטמבר. הנחתי היא, איפא, כי ביטול צו הביניים ייעשה לפני סיום העבודות. אך מובן, כי היה וצו הביניים יבוטל לאחר סיום העבודות, תשתנה התמונה גם מבחינת גובה הנזק הצפוי למשיבה (ראה סעיף 8 להודעה המתקנת מטעם המדינה מתאריך 18.8.97).

5. גובה הנזק

המשיבה ערכה חישוב לגבי גובה הפיצוי שהיא תידרש לשלם לקבלן על פי נוסחת הפיצוי הכלולה בסעיף 42 לחוזה שנערך עימו.

התעוררה שאלה מהו "סכום החוזה". המשיבה טענה, כי הסכום הוא ששה מליון ש"ח, כגובה הסכום בו זכה הקבלן במכרז, על אף שבחוזה שנערך בינה לבין הקבלן התחייבה המשיבה אך בסכום של 2 מליון ש"ח . התברר כי רשות הנמלים והרכבות התחייבה לממן את יתרת הסכום ואף נערך הסכם בינה לבין המשיבה לענין זה. לא נערך הסכם בין רשות הנמלים והרכבות לבין הקבלן. על פי האמור בהודעת המשיב מיום 20.8.97 קיבל הקבלן "מכתב המאשר כי חברתו זכתה במכרז בקשר לפרויקט על סך של 6,680,000 ש"ח (כולל מע"מ); כי נחתם עימו חוזה על סך שני מליון ש"ח (כולל מע"מ), וכי יתרת הסכום תשולם לו בהתאם להסכם האמור בין מע"צ לרשות הנמלים" (העתק המכתב האמור לא צורף).

כאמור, על פי סעיף 42 לחוזה שנערך בין המשיבה לבין הקבלן בו מוסדר נושא גובה הפיצוי בגין עיכוב בעבודות הנגרם בעטיו של המזמין, יש להציב בנוסחה לקביעת הוצאות התקורה, בין היתר, את "סכום החוזה". מבלי לקבוע מסמרות, וכמובן אך לצורך הדיון שבפני, נראה לי כי לא ניתן להציב בנוסחה הנ"ל סכום של 6 מליון ש"ח, כי אם אך 2 מליון ש"ח. לגבי 4 מליון ש"ח ניתנה "התחייבות" מכוח ההסכם שנערך בין המשיבה לבין רשות הנמלים והרכבות, אך זה איננו "סכום החוזה". אעיר, כי בפני קטעים מן החוזה ולא החוזה כולו, אך המשיבה לא הפנתה להוראה בחוזה על פיה יש לראות ב"סכום החוזה" סכום הגדול ממה שהוסכם לגביו בחוזה.

התוצאה לאחר הצבת הנתונים בנוסחת התקורה המופיעה בסעיף 42, על בסיס הנחה של חודש איחור וסכום חוזי של 2 מליון ש"ח, היא כי גובה הפיצוי בגין עיכוב הוא 30,000 ש"ח.

המשיבה טענה לקיומם של נזקים צפויים נוספים, כמפורט להלן.

נטען, כי צפויה תביעה של הקבלן לפיצוי בגין התייקרויות בסכום של 30,000 ש"ח. המצהיר לא יכול היה לאמר כיצד הגיע לסכום הנטען, ולכן איני מתחשבת בסכום זה.

כן נטען, כי המשיבה צפויה לעמוד בהוצאות תימרור ושילוט נוספות. כאסמכתא הובאו פרטים מתוך דף הכמויות הנכלל בחוזה שנערך עם הקבלן. היינו, המדובר בהוצאה שהיא רכיב מן המחיר החוזי. המשיבה לא טענה, כי מעבר לפיצוי בגין עיכוב הקבוע בסעיף 42 לחוזה זכאי הקבלן לפיצוי נפרד בגין תימרור ושילוט. אני סבורה, כי הוצאות אלה, כמו אחרות, הן חלק מן החוזה, ובהעדר טענה אחרת הן כלולות בפיצוי הנ"ל בגין עיכוב.

אשר להוצאות הנוספות בגין הארכת הסכם הניהול, הפיקוח והייעוץ ההנדסי והארכת הסכם השרות עם המעבדה המשרתת את עבודות הסלילה, אני רואה לקבוע סכום של 20,000 ש"ח.

6.סיכומם של דברים, סכום הנזק שעלול להגרם למשיבה כתוצאה מעיכוב בעבודות הסלילה על פי צו הביניים מיום 19.6.97 מוערך על ידי בגובה 50,000 ש"ח. לפיכך, אני מחייבת את העותרת להפקיד ערבות בנקאית שאינה מוגבלת בזמן, בסכום של 50,000 ש"ח, כשסכום זה נושא הצמדה וריבית כדין, להבטחת נזקי המשיבה, וזאת עד ליום 31.8.97 בשעה 12:00.

החלטה זו תועבר לבעלי הדין באמצעות מכשיר הפקסימיליה.