בג"ץ 3579/01 ורסצ'ה 83 בע"מ נ. GIANNI VERSACE S.P.A

1.חברת Gianni Versace S.p.A. , המשיבה

ברע"א 3579/01 (המבקשת ברע"א 5092/01) (להלן: התובעת), הינה חברה איטלקית בעלת שם בינלאומי בתחום האופנה. המבקשת 1 ברע"א 3579/01 (המשיבה 1 ברע"א 5092/01) היא חברה ישראלית בעלת 12 חנויות בישראל, שהוקמה בשנת 1983 ונושאת את השם ורסצ'ה 83 בע"מ (להלן: הנתבעת). המבקש 2 ברע"א 3579/01 (המשיב 2 ברע"א 5092/01) הוא מנהל הנתבעת ובעל השליטה בה.

בשנת 1985 הגישה הנתבעת לרשם סימני המסחר בקשה לרישום סימני המסחר "ורסצ'ה" ו- “Versace” . התובעת התנגדה לרישום, אך חזרה בה מהתנגדותה לאחר שהנתבעת הצהירה כי אין זהות בין סימניה של התובעת לבין סימניה שלה, והסימנים נרשמו.

2.בשנת 2000 הגישה התובעת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה כנגד הנתבעים בעוולות שונות, וביניהן גניבת-עין, וטענה כי סימניה הרשומים של הנתבעת הושגו במרמה. לטענתה, הנתבעים התחילו בעת האחרונה לחקות ולהעתיק את סימניה המסחריים, תוך שהם מנסים לקשור עצמם לאופנה איטלקית תוך שימוש במילים ”Moda Italy” , ומציגים בפני קונים מצג שלפיו הם זכיינים של התובעת. במסגרת התובענה ביקשה התובעת צו זמני שיאסור על המשיבים לעשות שימוש בסימניה המסחריים ביניהם “Versace” ; צו זמני שיורה על שינוי שם הנתבעת באופן שלא יכלול את השם "ורסצ'ה" או Versace” "; וצו זמני שיורה לנתבעים למסור למבקשת את כל המסמכים הקשורים במוצרים נשוא המחלוקת.

3.בית-המשפט המחוזי בחן את סיכויי התביעה בעוולת גניבת-העין וקבע כי הם טובים מאוד. בבדיקת מאזן הנוחות קבע בית-המשפט, כי מחד, הצגת מוצרי הנתבעת כמוצרי התובעת גורמות לפגיעה קשה במוניטין של התובעת, ומאידך, מתן צו גורף כנגד הנתבעת, הפועלת תחת השם "ורסצ'ה 83" שנים רבות, שיאסור עליה להשתמש בשמה המסחרי, יגרום לפגיעה קשה בה. משכך, נקבע כי ראשית יינתן צו האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בסימנים מסחריים שונים בהסכמתם; וכי שנית, והוא העיקר, כי על הנתבעים להתקין במקום בולט בתוך ומחוץ לחנויותיהם שלטים בגודל 30 ס"מ * 30 ס"מ המודיעים כי "חנות זו אינה קשורה בדרך כלשהי בבית האופנה האיטלקי Gianni Versace S.p.A. והסחורה המוצגת בה למכירה אינה מתוצרת בית האופנה האיטלקי הנ"ל".

4.מכאן בקשות רשות הערעור שבפנינו שבגדריהן תקפו שני הצדדים את החלטת בית-המשפט המחוזי. הנתבעים תקפו את ההחלטה ככל שהיא נוגעת להתקנות השלטים, ואילו התובעת תקפה את ההחלטה מכיוון שלא ניתנו לה מלוא הסעדים שביקשה. החלטתי לדון בשתי הבקשות במאוחד.

הנתבעים טענו כי סיכויי התובענה כנגדם אינם גבוהים מכיוון שהיא התיישנה או למצער נגועה בשיהוי כבד, ומכיוון שפעלו בתום לב. עוד טענו הנתבעים כי מאזן הנוחות נוטה לצדם, בין היתר מכיוון שיש בשלט משום הטלת כתם עליהם כאילו מודים הם שעד כה השתמשו בסימן "ורסצ'ה" בתרמית. לבסוף טענו הנתבעים, כי החלטת בית-המשפט המחוזי מעניקה סעד זמני שכלל לא נתבקש וללא שהובהרו כל העובדות הצריכות לעניין. באשר לשאר הסעדים הזמנים שביקשה התובעת, נטען כי אין לדרוש מהם לשנות סימנים מסחריים שנרשמו כדין, ואף לא סימנים "ניטרליים" שאין לתובעת חזקה עליהם.

מנגד, התובעת תמכה את יתדותיה בנימוקי בית-המשפט המחוזי בכל הקשור להתקנת השלטים. נטען, כי התובענה, המבוססת על שינויים שחלו בהתנהגות הנתבעים בשנתיים האחרונות, לא התיישנה ואינה נגועה בשיהוי, וכי המשיבים לא פעלו בתום לב אלא להפך, ביססו את עסקם על הטעיה ובלבול הצרכנים. כן נטען, כי תוכן השלטים משקף את עמדת הנתבעים עצמם, וכי לאור הצהרתם שלפיה יש להם מוניטין משלהם בשוק הישראלי, שאינו נשען על מוניטין התובעת, הרי שאין בסיס לטענותיהם, שכן השלטים אך מסייעים ללקוחותיהם להימנע מבלבול. עוד נטען, כי סעד זה נובע מהסעד שהתבקש, פחוּת ממנו והעובדות הדרושות לו נתבררו בפני בית-המשפט המחוזי.

בנוסף, תקפה התובעת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי שלא לתת לה את יתר הסעדים הזמניים אותם ביקשה, וטענה כי סימני הנתבעת הושגו ונרשמו במרמה, וכי היא עומדת על בקשתה לצוות למסור לה את המסמכים הרלוואנטיים.

5.בקשות אלו יש לדחות.

בית-משפט מוסמך, בהתאם לנסיבות, ליתן סעד שלדעתו נובע מן הסעד שנתבקש, גם אם אינו זהה לו, ובלבד שנתבהרו כל העובדות הנחוצות להכרעה. כך הוא בענייננו. בית-המשפט המחוזי הורה, לאחר שבחן את מאזן הנוחות, על מתן סעד זמני שיאפשר לנתבעת להמשיך ולהשתמש בסימנים המסחריים, ובה בעת יבטיח כי לא תנצל את המוניטין של התובעת. סעד זה מגשים את האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים, והוא מידתי. איני רואה איפוא מקום להתערב בו. מסיבה זו יש גם לדחות את בקשת רשות הערעור של התובעת בעניין זה.

אף בבקשת רשות הערעור כנגד ההחלטה שלא להורות על מסירת מסמכים, אין ממש. היא תוקפת, ללא נימוק, החלטה דיונית של בית-המשפט המחוזי, ועל כן אין עילה להתערבות בה.

שתי הבקשות נדחות איפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.