בג"ץ 3580/05 יבגני אונטילוב נ. משרד הפנים

1.

לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות בגין ההליך שבכותרת. עניינה של העתירה (מיום 12.4.05) היתה בבקשת העותרת 2 למתן מעמד עולה בהתאם לחוק השבות, התש"י – 1950, או לחלופין מתן מעמד תושב קבע. ההליכים הקשורים בעותרים החלו עוד במסגרת בג"צ 5764/06, בו נתבקשו לראשונה הסעדים האמורים לעיל על ידי העותרים. במסגרת הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים במסגרת 5764/06, הוסכם כי עניינה של העותרת 2 יעבור לטיפולה של הוועדה הבין משרדית לעניינים הומניטאריים (להלן: "הוועדה הבין משרדית"). לאור הסכמת הצדדים האמורה, נמחקה העתירה. ביום 18.1.05 נתכנסה הוועדה הבין משרדית ודחתה את בקשת העותרת 2. כנגד החלטה זו של הוועדה הבין משרדית הוגשה העתירה שבכותרת. ביום 6.10.08 ביקשו הצדדים את מחיקתה של העתירה הנוכחית, וזאת לאחר שהוחלט להביא לבחינה מחודשת את עניינם של העותרים לפני הוועדה הבין משרדית. לאור בקשתם זו, הורתה כב' הנשיאה ד' ביניש על מחיקתה של העתירה (ביום 6.10.08). נותר עניין ההוצאות.

2.

בבקשתם של העותרים לפסיקת הוצאות (מיום 4.11.08), טוענים העותרים כי היה צידוק בהגשת העתירה והיא אף הביאה לקבלת הסעד המבוקש. כמו כן, טוענים העותרים, כי התנהלותו של המשיב לאחר הגשת העתירה, יש בה משום פגם. זאת, שכן תגובת המשיב לעתירה ניתנה רק לאחר שנים ומחצה מיום הגשתה (הוא, כאמור, יום 12.4.05). המשיב מתנגד לבקשה. בתגובתו, טוען המשיב, כי העותרת לא קיבלה כלל את הסעד לה דרשה בעתירה.

3.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות כנגד העותרים בהליך זה – להתקבל בחלקה. הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)). על פי כללים אלו יש לבחון: האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים; האם היה שיהוי בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד. השאלה המרכזית בהליך שלפני היא האם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד – ומלוא הסעד. אכן, הסעד המבוקש בעתירתם של העותרים – אם מעמד עולה או מעמד תושב קבע, לא ניתן בסופו של יום לא על ידי בית משפט נכבד זה ולא על ידי המשיב. ההצעה להחזיר את עניינם של העותרים לוועדה הבין משרדית לבחינה מחודשת, אינה בגדר הסעדים אותם דרשו העותרים במסגרת מארג טענותיהם בעתירה, שהתמקדו בסעדים שהתרכזו בפגמים שנפלו בהחלטת הועדה הבין משרדית. זאת ועוד: על פי טענת המשיב, שלא נסתרה, ההחלטה להשיב את עניינם של העותרים לוועדה לבחינה מחודשת לא נעשתה משום קבלת אי אלו טענותיהם של העותרים, אלא לאור התקופה הארוכה שעברה מיום בחינת עניינם לראשונה על ידי הועדה.

4.

למרות זאת, וכאמור לעיל, שוכנעתי כי על המשיב לשאת בהוצאות העותרים ולו בחלקן. זאת, שכן עיון בחומר שלפני מראה כי מעת הגשת העתירה, המשיב השתהה זמן ניכר עד מתן תגובתו האמורה. החזרת עניינם של העותרים לידי הוועדה הבין משרדית לבחינתה מחדש באה, כפי הנטען, בעקבות התקופה הארוכה שעברה ממועד החלטת הוועדה הבין משרדית. אך לא מן הנמנע, כי אורכה של התקופה העומד כאמור על 3 שנים וחצי, הינה גם תוצר של התנהלות המשיב בעתירה זו. בבקשות האורכה הרבות שהוגשו להגשת תגובה לעתירה, נטען כי נדרש זמן נוסף, בלא אינדיקציה נוספת. העובדה כי חלף זמן כה רב עד כדי מקום לדון מחדש בעניין, אינה מצדיקה את חלוף הזמן כשלעצמו. אשר על כן, שוכנעתי כי יש לזכות את העותרת ולו בחלק מהוצאותיה והמשיבים ישאו על כן בשכ"ט עו"ד של העותרת בסך 3,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.