בג"ץ 360/97 סמואל מיכאל נ. שר האוצר

בפסק-הדין מיום 9.2.2009 נחתם הדיון בעתירה שבכותרת ובשתי עתירות נוספות (בג"ץ 2390/96, בג"ץ 1947/97). פסק-הדין בא כשמונה שנים לאחר שנקבעה (במסגרת הליך זה) ההלכה העקרונית - "הלכת קרסיק " - שלפיה כאשר המטרה הציבורית שעמדה ביסוד הפקעת מקרקעין חדלה להתקיים, ההפקעה מתבטלת ועל-דרך-הכלל יש להחזיר את המקרקעין לבעלים שממנו הופקעו או לחלופין – לשלם את ערכה. בפסק-הדין מיום 9.2.2009 קבע בית המשפט כי יש למחוק את העתירות ככל שמדובר בשאלות אופרטיביות שהתעוררו בעקבות הלכת קרסיק – שאלות המונחות על שולחן הכנסת (השאלה המרכזית שהתעוררה נוגעת בתחולתה בזמן של הלכת קרסיק ). בית המשפט העליון סיים את פסק-דינו במילים האלה:

שאלה נוספת הניצבת בפנינו עתה נוגעת לשיעור שכר טרחת עורכי הדין והוצאות המשפט שייפסקו במסגרת העתירות שלפנינו. אנו סבורים כי נוכח התמשכות ההליכים ובהתחשב בתרומתן הרבה של העתירות שלפנינו לפיתוח דיני ההפקעות במשפטנו, כמו גם העובדה שעמדתם המשפטית העקרונית של העותרים באשר למגבלות המוטלות על הרשות בנוגע לשימוש במקרקעין שהופקעו על ידה נתקבלה, מן הראוי כי המדינה תישא בשכר טרחה בשיעור יוצא-דופן לטובת העותרים, אך לא בסכומים הנכבדים שנתבקשו על ידם ואינם מקובלים בבית משפט זה.

סיכומו של דבר, דין העתירות בכל הנוגע לתוצאה האופרטיבית המבוקשת להימחק. עם זאת, אנו מורים בזאת כי המדינה תישא בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 150,000 ש"ח לטובת העותרים בכל אחת משלוש העתירות שלפנינו. כמו כן זכאים העותרים לתשלום מהמדינה בגין הוצאות המשפט בהן נשאו. הוצאות המשפט יישומו על ידי רשם בית משפט זה.

שכר הטרחה נפסק אפוא – שכר-טרחה גבוה באופן חריג בבית משפט זה – ונותרה שומת הוצאות המשפט.

ביום 8.3.2010 הגישו העותרים בבג"ץ 360/97 בקשה לשומת ההוצאות בתיק. בקשה זו היא המונחת לפניי, ובהתאם להחלטתי הוגשה ביום 12.7.2010 תגובת המשיבים.

נקודת המוצא בשומת ההוצאות, לאור האמור בפסק-הדין של בית משפט זה מיום 9.2.2009 ולאור אמות המידה שהותוו בבג"ץ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (טרם פורסם, 30.6.2005), היא שיש לפסוק לעותרים במקרה זה הוצאות ריאליות, אולם זאת בכפוף לכך שההוצאות הריאליות אמנם הוכחו, ושההוצאות הנטענות הן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. בענייננו, העותרים הגישו בקשה הכוללת רשימה מפורטת של הוצאות שהוצאו לדבריהם במהלך 13 השנים שבהן התנהלה העתירה, וכן צרפו מסמכים בתמיכה לחלק מן ההוצאות הנטענות. הסכום המבוקש על-ידי העותרים, לאחר הוספת הצמדה וריבית, מגיע לכדי 80,000 ₪. המדינה מצדה הותירה את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט, אך ביקשה לחייבה בהוצאות נמוכות באופן משמעותי מן הסכום המבוקש.

אין כל ספק שניהול העתירה המורכבת, העקרונית והחדשנית – לאורך תקופה ארוכה – היה כרוך בהוצאות לא מבוטלות. זאת ועוד, בקביעת שיעור ההוצאות יש להביא בחשבון, בין היתר, את חשיבות העניין עבור בעלי-הדין ואת האינטרס הציבורי הטמון בעתירה ובתוצאתה, ואלה, במקרה זה, מצויים ברף הגבוה. עם זאת, אין להתעלם מן העובדה שבענייננו בית המשפט העליון פסק לעותרים שכר-טרחה יוצא-דופן בגובהו (בסך של 150,000 ₪ לעותרים בתיק זה), תוך שנדחתה טענת העותרים כי יש לפסוק להם שכר טרחה בשיעור של 1,440,000 ₪. סכום אחרון זה, כך נקבע, "אינו מקובל בבית משפט זה", והדברים, כמדומני, יפים אף לעניין סכום הוצאות המשפט שנתבקש. אין ספק גם כי שכר הטרחה שנפסק בא לגלם חלק לא מבוטל מן ההוצאות שהיו כרוכות בניהול העתירה במשך 13 שנים, ואכן בבקשה שלפניי מתוארות הוצאות שהן חלק משכר הטרחה שנפסק. עוד ראוי לציין בהקשר זה כי בהחלטתו של כבוד הרשם מרזל מיום 18.2.2009, במסגרת בג"ץ 2390/96 (עניין קרסיק ), לא נפסקו הוצאות מעבר לאגרה ששולמה, וזאת "בשים לב להיעדר פירוט נוסף כמו גם לשכר הטרחה שנפסק". גם בענייננו שכר הטרחה הגבוה הוא שיקול רלבנטי, הגם שיש לפסוק בגין הוצאות המשפט סכום גבוה יותר מן האגרה ששולמה, זאת לאור הפירוט שנכלל בבקשה.

כפי שצוין לעיל, לגבי חלק מההוצאות הנטענות בבקשה הובאו אסמכתאות. עם זאת, העותרים לא הצביעו, לגבי כל הוצאה והוצאה, על נחיצותה וחיוניותה לניהול ההליך, ולגבי הוצאות מסוימות שפורטו בבקשה אין בידי לקבוע שאמנם מקיימות הן – אם בעצם הוצאתן ואם בסכומן – קריטריון זה (כך למשל לגבי הוצאות עבור התייעצויות שונות המתוארות בבקשה). לגבי הוצאות מסוימות כלל לא נמצאו מסמכים-תומכים. מאידך גיסא, עיון בתגובת המשיבים מלמד כי אלה חולקים באופן ספציפי רק על חלק מן ההוצאות שפורטו, ובנוסף העלו טענות כלליות לגבי הצורך בהפחתת הסכום המבוקש. לאחר שבחנתי את כל הטענות שבאו לפניי ואת האסמכתאות שצורפו, החלטתי לשום את הוצאות המשפט באופן גלובאלי על-בסיס החומר שלפניי ובהתחשב בשאלות שהיו על הפרק. על כן, בנוסף לשכר הטרחה שכבר נפסק, יחויבו המשיבים לשלם לעותרים בגין הוצאות משפט סכום של 20,000 ₪ (בערכי יום מתן החלטתי זו). לסכום האמור יתווספו הצמדה וריבית כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.