בג"ץ 3601/01 משה זגורי נ. מדינת ישראל

רקע

1.על המבקש הוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום שייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע שוד לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – "חוק העונשין"); שוד חמור לפי סעיף 402(ב) יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; רצח לפי סעיף 300(א)(3) יחד עם סעיף 34א לחוק העונשין והצתה לפי סעיף 488 לחוק העונשין. על אבישי לוי (להלן – "אבישי"), שהיה מעורב גם הוא בפרשה, הוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום שייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד וסיוע להצתה. מעורב שלישי בפרשה, מוריס אלגריסי (להלן – "מוריס"), היה לעד מדינה. לפי גרסתו, שהיא הגרסה שבכתבי האישום, תכננו מוריס והמבקש לשדוד חלפן כספים, בסיועו של אבישי, אלא שבשל התנגדות החלפן, ירה בו המבקש והרגו. אחר כך הסיעו השלושה את גופת המנוח לגלבוע בתוך רכבו ושם הציתו את הרכב עם הגופה.

2.משפטיהם של המבקש ושל אבישי נערכו בנפרד, לפני שני מותבים שונים. ית המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' ג'רג'ורה) זיכה את אבישי מן העבירות שיוחסו לו.

בפסק הדין שהרשיע את המבקש, סמך בית המשפט את ידיו על עדותו של עד המדינה מוריס. סיוע לעדות מצא בהודעותיו של אבישי במשטרה שבהן הפליל את המבקש. בית המשפט הדגיש, כי "פרט לעדותו של מוריס ופרט להודעותיו של אבישי, אליהן התכחש אבישי בעדותו לפנינו, אין בחומר הראיות ראיות אובייקטיביות". עוד קבע, כי "האליבי של הנאשם שקרי" וכי נמצאו שקרים בדברי המבקש המחזקים את ראיות התביעה. בית המשפט נמנע מלקבוע ממצאים לגבי נסיבות המתתו של המנוח וזהותו של מי שהמית אותו. כפי שאמר, לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) יחד עם סעיף 34א לחוק העונשין, די בכך "שאדם מן הישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות, שבעת השוד עלול מי מהשודדים לירות למוות בנשדד, כדי שגם מבצע השוד בצוותא איתו, ישא באחריות להמתה בעבירה". בית המשפט גזר על המבקש מאסר לתקופה של 14 שנים, מתוכן 11 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. המבקש מרצה את עונשו החל ביום 5.4.01.

3.המבקש ערער על פסק הדין. המדינה ערערה על קולת עונשו. כמו כן, ערערה המדינה על זיכויו של אבישי.

ביום 14.5.01 הגיש המבקש בקשה לשחררו מן המאסר, לפי סעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996. אחרי שהוריתי כי שלושת הערעורים ידונו יחד תוך 30 ימים חזר בו המבקש מבקשתו. עם פתיחתו של הדיון בערעורים ביום 25.9.01 החליט המותב שהערעורים נקבעו לדיון לפניו, לפצל את הדיונים בערעוריהם של המבקש ושל אבישי למותבים שונים ודן בערעורו של אבישי לבדו. מועד הדיון בערעורו של המבקש - שנקבע תחילה ליום 8.7.02 - הוקדם לאחר מכן ליום 11.2.02.

ביום 25.11.01 חזר המבקש והגיש בקשה לשחררו מן המאסר.

פסק הדין בערעור בעניינו של אבישי

4.בפסק דינו מיום 24.12.01 דחה בית משפט זה את ערעורה של המדינה על זיכויו של אבישי. לענין טענת האליבי שלו – שמכוחה זיכה אותו בית המשפט המחוזי – סבר שניתן לפצל את הפרשה לשני חלקים: החלק הראשון - הכולל את מעשה הרצח גופו ואת קטע הנסיעה עד לתחנת דלק בדרך לגלבוע; החלק השני - הכולל את הצתת הרכב עם גופת המנוח בגלבוע. נאמר בפסק הדין, כי "מוטל על המשיב צל כבד מאוד של חשד בהתייחס לחלקו הראשון של הארוע"; לפיכך, נטה בית המשפט לדעה, כי טענת האליבי עומדת לאבישי רק לגבי החלק השני של הפרשה. עם זאת, נוכח עמדת באי כוח בעלי הדין, לפיה האירוע אינו ניתן לפיצול, החליט בית המשפט שלא להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה עומדת לאבישי טענת האליבי לגבי הפרשה כולה, ודחה את הערעור על זיכויו. בית המשפט לא קבע ממצאים לגבי הודעותיו של אבישי במשטרה בקובעו, כי "אין צורך להכריע בשאלות נוספות המתעוררות בערעור זה: העדר החלטה במשפט זוטא בענין קבילות הודאותיו של אבישי; מה העבירות שעולות לכאורה – אם בכלל – מהודאותיו של אבישי; האם קיים דבר מה ועוד". לענין עדותו של מוריס קבע בית המשפט, כי "השוואה מקרוב של גרסאותיו של מוריס מול דברי אבישי בהודיותיו מראה סתירות מסוימות" וכי "אין מקום להתערבותנו בכך שהערכאה הראשונה לא האמינה למוריס. מותר היה לה שלא להאמין לו". כמו כן לא קבע בית המשפט ממצאים על פי עדותו של מוריס שהפלילה את המבקש. לענין זה נאמר בפסק הדין: "אין לי צורך להתייחס לטענתו של הסניגור בחקירה שכנגד לפיה היה זה מוריס שקטל את חיי המנוח. ממצא כזה אינו דרוש לענין שבפנינו. אין לי צורך לעסוק בשאלת חלקם היחסי של מוריס וזגורי בארוע הרצח ואף לא בשאלה אם זגורי אכן היה מעורב בו".

טענות בעלי הדין

5.בבקשתו טוען המבקש, כי "הקשיים והכשלים" בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מצביעים על סיכויים גבוהים בערעור. לטענת המבקש, מדובר בפרשה חריגה המעוררת תחושה קשה של אי עשיית צדק ואי מראית צדק. המעורבים האחרים בפרשה מתהלכים חופשיים בעוד המבקש אסור, ובכך הוא מופלה לרעה. מן הסתירות והשקרים בעדותו של מוריס עולה האפשרות שהוא שרצח את המנוח. אולם, המדינה לא ביטלה את הסכם עד המדינה והוא לא הועמד לדין. לא זאת בלבד, אלא שזיכויו של אבישי מבטל את הסיוע לעדותו של מוריס שנמצא לכאורה בהודעותיו של אבישי במשטרה. בנסיבות אלה, טוען המבקש, יש לשחררו מן המאסר.

6.המדינה מתנגדת לבקשה. בתשובותיה טוענת היא, כי "מעבר להרשעתו בתיק חמור זה, עומדת לחובת המערער עבר פלילי מכביד ביותר, בגינו נדון בעבר שמונה פעמים למאסר בפועל --- בין יתר הרשעותיו הקודמות, הורשע המערער גם בביצוע עבירות של הטרדת עד, עבירות שונות בנשק, חבלה בכוונה מחמירה, סחיטה, איומים, עבירות סמים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו". כל אלה מעידים ש"מסוכנותו של המערער 'מזדקרת לעיני כל'" וכי "אין דרך להבטיח את בטחון הציבור מפני המערער ו/או התייצבותו להליכי הערעור, אלא באמצעות המשך ריצוי העונש אשר נגזר עליו".

דיון

7.לפי סעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996: "חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, נאשם או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, והוא נתון במעצר או במאסר, רשאי בית המשפט, לבקשתו, לצוות על שחרורו בערובה או ללא ערובה". כידוע, השיקולים שעל פיהם מעכבים ביצוע עונש מאסר של מי שהורשע, שערעורו תלוי ועומד, הם, בין היתר: טיב הערעור וסיכויי הצלחתו - ככל שסיכויי הערעור גדולים יותר, גוברת ההצדקה להימנע מאכיפה מיידית בטרם יתברר הערעור; חומרת העבירה ונסיבות ביצועה - ככל שהעבירה ונסיבות ביצועה חמורות יותר, גדל האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר; תקופת המאסר - כאשר תקופת המאסר קצרה, קיים חשש שהמורשע יסיים את ריצוי העונש בטרם ישמע הערעור. מאידך גיסא, תקופת מאסר ארוכה מגבירה את החשש כי המורשע יימלט. מלבד נסיבות העבירה מעידים גם עבר פלילי וההתנהגות במהלך המשפט על מסוכנות, ובכך טעם נוסף שלא לעכב את הביצוע; כמו כן מובאות בחשבון, לטובת העיכוב, גם נסיבותיו האישיות של המורשע (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241; ראו גם החלטותי בע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ובע"פ 5021/00 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

8.בדיקת סיכויי הצלחתו של המבקש בערעורו אינה מראה כי כף הסיכויים נוטה לזכותו. אכן, קבלת טענת האליבי של אבישי מטילה צל כבד על אמינותו של עד המדינה מוריס, אולם לא די בכך כדי למוטט את הרשעתו של המבקש. משפטו של אבישי ומשפטו של המבקש, עומדים כל אחד בפני עצמו, ואין תלות הכרחית בין התוצאות של כל אחד מן המשפטים. התמיהה שמעלה המבקש – לפיה מהלכים אבישי ומוריס חופשיים, בעוד שהוא מרצה עונש מאסר – לא די בה כדי לבטל את ההגיון שביסוד פסק הדין שהרשיע אותו. זאת ועוד. המבקש הורשע על פי עדותו של מוריס, שלה נמצא סיוע בהודעותיו של אבישי; כמו כן, האליבי של המבקש נמצא שקרי וכן נמצאו שקרים בדבריו. מדובר, אפוא, בשאלות של מהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. יודגש, כי כאמור לעיל, בפסק הדין בעניינו של אבישי לא נקבעו ממצאים כלשהם שיש בהם כדי להשפיע על תוצאות ערעורו של המבקש. לכך יש להוסיף, כי המבקש הורשע בעבירות חמורות ביותר. נגזר עליו מאסר לתקופה ממושכת שהוא מרצה אותו. גם מוראה של תקופת המאסר הממושכת המרחף על ראשו של המבקש מעלה חשש שיימלט מן המאסר. עוד יש להדגיש, כי המבקש הורשע בעבר בעבירות חמורות, לרבות בעבירות אלימות. כל אלה יש בהם כדי להצביע על מסוכנותו. לכל אלה יש להוסיף, כי המועד לשמיעת ערעורו של המבקש הוא קרוב – 11.2.02 – בעוד כחודש ימים, וגם בכך טעם שלא לשחררו מן המאסר בשלב זה.

9. הבקשה נדחית.