בג"ץ 3604/15 טוען רבני צבי זקס נ. שרת המשפטים

כפי שצוין בפסק הדין מיום 31.8.2016, "במסגרת העתירה ביקש העותר כי יבוטלו כללי לשכת עורכי הדין (העסקת טוען רבני), התש"ל-1970". כלל 1(א) לכללים האמורים (להלן: הכללים ) קבע איסור על עורך דין להעסיק במשרדו טוען רבני שאינו עורך דין או שאינו רשאי באותה שעה לעסוק בעריכת דין. ואכן, עיון בעתירה ובתגובה לתשובה מיום 19.10.2015 מעלה בבירור כי העתירה הופנתה כנגד המגבלות השונות אשר נקבעו בכללים, לרבות האיסור על עורכי דין להעסיק טוענים רבניים (למשל, סעיפים 12, 15 לעתירה; סעיפים 6, 7, 10, 18 לתשובה לתגובה). ודוק: המשיבה 2 עצמה הכירה בכך במסגרת תשובתה לעתירה, בציינה כי "במסגרת העתירה והטענה כי הכללים חוסמים שיתוף פעולה בין טוענים רבניים ובין עורכי דין, מלין העותר גם על האיסור החל על עורך דין להעסיק טוען רבני. בכך לדידו, נפגע חופש עיסוקו" (סעיף 87 לתשובת המשיבה 2 מיום 1.10.2015). על רקע האמור, אין בידי לקבל את טענת המשיבה 2 לפיה העתירה כלל לא הופנתה כנגד המגבלה על העסקת טוען רבני על ידי עורך דין (סעיף 5 לתגובת המשיבה 2 מיום 25.9.2016).

אין חולק, כי זמן קצר לפני מועד הדיון אשר היה קבוע בעתירה בוטלו הכללים ופורסמו כללים חדשים הקובעים במפורש כי אין מניעה שעורך דין יעסיק במשרדו טוען רבני (או טוען שרעי) שאינו עורך דין (כלל 2(א) לכללי לשכת עורכי הדין (העסקת טוען), התשע"ו-2016). יוצא איפוא, כי העתירה הסתיימה בקבלת הסעד שעניינו ביטול האיסור האמור. כידוע, בנסיבות מעין אלה קמה חזקה לטובת העותר כי הגשת העתירה הייתה מוצדקת וכי קיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד (למשל, בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים (21.4.2010)). הנטל לסתור חזקה זו לא הורם על ידי המשיבה 2. אדרבא, העובדה שביטול הכללים נעשה לאחר שגורמי המקצוע במשרד המשפטים הביעו את עמדתם לפיה "הכללים הנתקפים בעתירה אכן מעוררים קושי של ממש" (סעיף 7 לתגובה המקדמית מטעם המשיבה 1), מחזקת את המסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד האמור. עיון בתגובת המשיבה 2 לבקשה לפסיקת הוצאות מעלה כי לא הועלתה טענה בדבר אי התקיימותם של יתר התנאים הקבועים בדין לפסיקת הוצאות לטובת העותר. אוסיף, כי לא נעלמה מעיניי טענת המשיבה 2 - אשר נטענה בשולי הדברים - לפיה העותר אינו זכאי להוצאות בשים לב לכך שייצג את עצמו ומכוח היקש להוראת תקנה 516(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ואולם, איני סבור כי יש בכוחה של טענה זו כדי להצדיק את דחייתה של הבקשה לפסיקת הוצאות.

נוכח האמור לעיל, סבורני כי יש מקום לפסיקת הוצאות לטובת העותר. עם זאת, שיעור ההוצאות יהיה מתון: ראשית, מאחר שהעותר לא היה מיוצג כאמור. שנית, מאחר שהעתירה הסתיימה ללא צורך בדיון לפני הרכב. ושלישית, מאחר שמבחינה מהותית העותר לא קיבל את מלוא מבוקשו. ודוק: העובדה שבעקבות ביטול הכללים ופרסום הכללים החדשים העותר עמד על עתירתו וביקש לתקנה כך שתופנה כנגד הכללים החדשים, מהווה עדות לכך (ולעניין זה יצוין כי גם הכללים החדשים אוסרים על עורך דין לשתף טוען רבני בשימוש במשרדו, אלא אם מדובר בעובדו).

אשר על כן, הבקשה לפסיקת הוצאות מתקבלת והמשיבה 2 תישא בהוצאות לטובת העותר בסכום של 2,500 ₪.