בג"ץ 3620/18 תייסיר עבד אללה נ. ועדת המשנה לפיקוח ביו"ש

השופט מ' מזוז:

1.

עניינה של עתירה זו בצווים להפסקת עבודה ובצווי הריסה שהוצאו על ידי ועדת המשנה לפיקוח על הבניה של מועצת התכנון העליונה באזור יהודה והשומרון (להלן -

המשיבה 1 ) עוד למעלה מעשור, בשנת 2008, והמכוונים נגד מבנים שנבנו על ידי העותר שלא כדין - ללא היתר בניה ובניגוד לתכנית.

בקשה מטעם העותר להיתר בניה נדחתה על ידי המשיבה 1, וערר שהגיש על החלטה זו נדחה על ידי ועדת המשנה לתכנון ורישוי של מועצת התכנון העליונה (להלן - המשיבה 2 ). בשלב זה הגיש העותר בקשה לאישור תכנית מפורטת להכשרת הבניה הבלתי חוקית, אך גם בקשה זו נדחתה על ידי המשיבה 2, ומכאן העתירה.

2.

ביסוד ההחלטות האמורות לדחות את בקשות העותר להיתר בניה ולאישור תכנית מפורטת להכשרת הבניה עמדה שורה של נימוקים, אשר אלה עיקריהם:

(א)

העותר לא הוכיח זיקה קניינית לשטח מושא הבקשה להיתר והתכנית המפורטת המוצעת;

(ב)

הבניה הנדונה והשטח עליו חלה התכנית המפורטת המוצעת הם בתחום אדמות מדינה מוכרזות;

(ג)

הבניה בוצעה בתחום איסור בניה של כביש מקומי;

(ד)

הבניה מנוגדת להוראות תכנית המתאר הכללית החלה על השטח ( S-15 ) בנוגע לבניה בשטח חקלאי;

(ה)

הבקשה להיתר והתכנית המוצעת מתייחסות לחלק מחלקה ללא שהוגשה תכנית חלוקה של החלקה.

3.

בעתירתו קובל העותר כאמור נגד צווי ההריסה שהוצאו נגדו וכן נגד החלטות המשיבה 2 לדחות את בקשותיו להיתר בניה ולאישור תכנית מפורטת להכשרת הבניה. עוד נטען בעתירה כי העותר זכאי לערור בפני מועצת התכנון העליונה (המשיבה 3) נגד החלטת המשיבה 2 לדחות את התכנית שהגיש.

4.

מטעם המשיבים הוגשה תגובה מפורטת הכוללת סקירה של כל ההליכים שננקטו בעניינו של העותר מאז 2008, וכן התייחסות מפורטת לטענות העובדתיות והמשפטיות שהעלה. בין היתר נטען כי דין העתירה להידחות על הסף בגין חוסר ניקיון כפיים המתבטא בעשיית דין עצמי בבניית המבנים ללא שקדמה לכך בקשה להיתר בניה. כן נטען כי הבקשה להיתר והבקשה לאישור תכנית מפורטת נדחו מטעמים שבחוק ומשיקולים תכנוניים מובהקים שאין כל עילה להתערב בהם. כן נטען כי בהתאם לדין החל באזור, אין זכות ערר ליוזם תכנית מפורטת - להבדיל ממבקש היתר - שבקשתו נדחתה על ידי מוסדות התכנון.

המשיבה 4, החברה המרכזית לפיתוח השומרון, אשר צורפה כמשיבה לפי בקשתה, תמכה בעמדת המדינה תוך שהוסיפה כי הבניה בוצעה על אדמות מדינה מוכרזות אשר הוקצו לה. כן נטען כי מדובר בבניה למגורים בשטח חקלאי.

5.

לאחר בכתבי הטענות המפורטים מטעם הצדדים ושמיעת טיעוניהם בעל-פה הגענו לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחיית העתירה. העדר הוכחת זיקה קניינית לשטח ובניה על אדמות מדינה מוכרזות

מהווים מחסום מהותי בפני העותר לאפשרות של הכשרת הבניה הבלתי חוקית על ידי קבלת היתר או אישור תכנית במקום. ככל שהעותר חולק על עמדת רשויות התכנון בעניינים אלה וברצונו להוכיח את זכויותיו בשטח, בידו לנקוט בהליכים משפטיים בפני הערכאות המוסמכות לכך.

בנסיבות אלה אין אנו רואים צורך להיזקק לטעמים הנוספים, התכנוניים , שביסוד החלטות המשיבה 2 לדחות את בקשות העותר להיתר בניה ולאישור תכנית מפורטת כמפורט לעיל, לרבות שאלת קיומה של זכות ערר על החלטה לדחות בקשה לאישור תכנית מפורטת (אף שלכאורה הצדק עם המדינה במחלוקת זו), שכן מוסדות התכנון ממילא אינם מוסמכים לאשר היתר או תכנית בנסיבות האמורות.

6.

אשר על כן העתירה נדחית. אין צו להוצאות.