בג"ץ 3625/07 צאלח עצאם נ. המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון

1.לפני בקשה לפסיקת הוצאות מטעם העותר. עניינה של העתירה (מיום 25.04.07) בבקשת העותר, תושב יהודה ושמרון, כי המשיב ינפיק לו "כרטיס מגנטי" ויתיר כניסתו לעבודה בישראל. ביום 13.08.07 הודיע העותר כי קיבל סעדו מן המשיב וביקש להורות על מחיקת העתירה בעניינו. ביום 14.08.07 נמחקה העתירה. מכאן הבקשה שלפני.

2.העותר טוען לקשר ישיר בין הגשת העתירה לקבלת הסעד. עובר להגשת העתירה עמד המשיב על עמדתו לפיה קיימת מניעה ביטחונית להתיר כניסתו לישראל והנה לאחר הגשת העתירה נאות המשיב להיעתר לבקשתו. זאת כאשר, לפי הנטען, ההחלטה לסרב לבקשת העותר נעדרה כל יסוד מלכתחילה וניתנה תוך שקילת שיקולים זרים. יתר על כן, ההליך בו התקבלה ההחלטה היה נגוע בפגמים קשים ובראשם העדר הנמקה, אי מתן זכות טיעון והתפרקות משיקול הדעת המנהלי. על יסוד האמור מבקש העותר לפסוק לזכותו הוצאות העתירה. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, עניינו של העותר חורג מגדר המקרים בהם מוצדק לפסוק הוצאות. לפי הנטען, ביום 16.02.06 נשלח מכתב לבא כוח העותר במסגרתו הודע לו כי בקשת העותר נבחנה וסורבה בשל קיומה של מניעה ביטחונית וכי בקשה חדשה תיבחן בחלוף שנה. לטענת המשיב העותר לא שב לברר בדרך המקובלת האם חל שינוי בעמדת גורמי הביטחון אלא הגיש העתירה דנן כך שלמעשה בחינת בקשתו נדרשה רק לאחר הגשת העתירה, ובמסגרתה הוחלט כי נוכח חלוף הזמן וטיב המידע הקיים פחת הסיכון הביטחוני בעניינו של העותר והוסרה המניעה הביטחונית המוזכרת. לבסוף טוען המשיב כי לגופו של עניין אין כל עילה המחייבת אותו ליתן היתרי יציאה לישראל לעותר שאיננו אזרח ישראלי או בעל רישיון ישיבה בישראל וראוי כי טעם זה יילקח בחשבון שעה שנשקלת בקשת העותר לחייב את המדינה בהוצאות עתירתו.

3.לאחר עיון בחומר שהובא לפני ובטענות בעלי הדין ובשים לב לקריטריונים שנקבעו בנדון בפסיקה (ראו בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)), שוכנעתי כי דין הבקשה להדחות. אכן, במכתב התשובה לגופה של בקשת העותר, מיום 16.2.06, צוין כי ניתן להגיש בקשה מחודשת תוך שנה בנדון. אין חולק כי העותר קיבל תשובה זו – גם אם באיחור ובדרך שאינה מקובלת עליו לפי טענתו - אמת, העותר פנה בהמשך לכך למשיב, אולם כעולה מן החומר שלפני, לא היה בפניות אלו משום בקשה לשוב ולדון בעניין, בקשה שהיה לה מקום ביחוד בחלוף שנה מעת ההחלטה שמיום 16.2.06 וזאת שעה שהעתירה עצמה הוגשה ביום 25.4.07. במצב דברים זה, ובנסיבות אלו מקובלת עלי עמדת המשיב לפיה לא מוצו ההליכים טרם הפניה לבית המשט זה ובמובן זה, אין הצדקה לפסוק את הוצאות המבקש דנן על אף קבלת הסעד שבאה עקב הגשת העתירה. זאת, מבלי שאביע עמדה בשאלה מה היתה התוצאה אם היה העותר פונה בעתירתו לפני חלוף השנה שנקבעה כמועד לעיון מחדש כאמור במכתב הנזכר מיום 16.2.06.

4.הבקשה לפסיקת הוצאות, נדחית איפוא.