בג"ץ 3633-24 בג"ץ 3633-24

העתירה שלפנַי מכוונת לביטול צו המעצר המינהלי שהוצא בעניינו של העותר. עיון בעתירה מלמד כי זו נעדרת פרטים מינימליים הנחוצים לשם קיומה של ביקורת שיפוטית מקיפה וסדורה. כפי שציינתי לאחרונה, "עתירה לביטול צו מעצר מינהלי, ככל עתירה אחרת המוגשת לבית משפט זה, עליה לפרושׂ לפני בית המשפט תשתית עובדתית הולמת. בכלל זה, פירוט ציוני הדרך המרכזיים במסגרת הליך המעצר המינהלי מראשיתו: מועד תחילת מעצרו של העותר; מועד תחילת המעצר המינהלי, ככל שהוא מאוחר למועד תחילת המעצר; מועד הגשת הערעור לבית המשפט הצבאי לערעורים; מועד פקיעת הצו; התייחסות ברורה למעצרים מינהליים קודמים, ככל שישנם, תוך פירוט התאריכים הרלבנטיים; עדכון על אודות צו מעצר מינהלי חדש, מאוחר לזה שנתקף בעתירה, ככל שנחתם, או שניתנה הודעה על כוונה להוצאת צו שכזה; וכן הרשעות פליליות קודמות בעלות הקשר ביטחוני אשר עשויות להיות רלבנטיות להכרעה. כמו כן, נדרשת העתירה לכלול את הנספחים הרלבנטיים, ובכלל זאת: צו המעצר המינהלי; פסק הדין של בית המשפט הצבאי שדן בצו; פסק הדין של בית המשפט הצבאי לערעורים; החלטות ופסקי דין קודמים שניתנו בעניינו של העותר, לגבי מעצרים מינהליים קודמים, כמו גם בהליכים פליליים שעשויים להיות רלבנטיים; וחומר נוסף שעשוי להידרש במסגרת ההליך" (בג"ץ 3629/24 אלעביאת נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקאות 3-2 (1.5.2024) (להלן: עניין אלעביאת)). כאמור, העתירה שלפנַי אינה ממלאת אחר חלק ניכר מהוראות אלו, ודי היה בכך כדי להביא לדחייתה.

זאת ועוד. עיינתי בכתב העתירה ובתצהיר המצורף לו; להפתעתי גיליתי כי חרף העובדה שהחלטת בית המשפט הצבאי לערעורים ניתנה ביום 10.4.2024, התצהיר התומך בעתירה למתן צו על-תנאי נחתם 8 ימים קודם, עוד ביום 2.4.2024. דא עקא, בגוף העתירה נכתב כי: "ערעור שהוגש בעניינו של העותר נדחה בהחלטה מיום 10.4.2024 והצו עמד בעינו". ממילא מתעוררת השאלה, הכיצד ניבא העותר כי דיונו יתקיים במועד שאכן בו התקיים, ולא זו בלבד – אלא שידע כי בית המשפט הצבאי עתיד לאשר את הצו למלוא התקופה? אין אלא להסיק מכך כי תצהיר העותר נחתם על-ידו 'עַל הֶחָלָק' (בְּלַנְקוֹ) עוד בטרם נכתבה העתירה, ושהצהרת העותר בתצהירו כי "כל הטענות העובדתיות בעתירה נכונות" – לא היה לה על מה שתסמוך. אין מדובר בדקדוקי עניות פרוצדורליים, כי אם בכשל מהותי. כידוע, סעיף 239 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע: "מי שביודעין מוסר תצהיר שקר, בין בשבועה או בהן צדק ובין שלא בשבועה ושלא בהן צדק, לפני מי שהוסמך לקבל את התצהיר, דינו – מאסר שלוש שנים".

לא לחינם ציינתי בעניין אלעביאת כי חובה לצרף לעתירה "תצהיר שנחתם כדין על-ידי העותר עובר להגשת העתירה, לאחר שכתב העתירה הוגש לעיונו והוא אישר את האמור בה, ומנוסחו ניתן ללמוד כי נחתם לצורך הגשת העתירה הנוכחית". זאת כדי למנוע הישנות מקרים חמורים כגון דא בעתיד.

הביקורת השיפוטית על מעצרים מינהליים – בחרדת קודש היא נעשית. רשאים אנו לצפות, כי העותרים ובאי-כוחם, יתייחסו גם הם לעתירתם-שלהם, באותה מידה של כובד ראש אשר בה מבוקש כי ננהג בה אנו.

חרף האמור, לפנים משורת הדין, ניתנת לעותר אפשרות לתקן את הטעון תיקון. לשם המשך הטיפול בעתירה, ישלים אפוא העותר לאלתר את הדרוש השלמה, כך שניתן יהיה לקיים דיון בעניינו בהקדם האפשרי.