בג"ץ 3649/15 שמואל אטיה נ. המועצה הדתית אילת

השופט י' דנציגר:

1.

עניינה של העתירה שלפנינו בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 21.10.2014 בע"ע 5158-10-11, בו התקבל ערעורה של המשיבה 1 ונדחה ערעורו שכנגד של העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע מיום 2.8.2011 בתע"א 3492-08.

2.

העותר עבד כמשגיח כשרות במועצה הדתית אילת (להלן: המשיבה 1 ). לימים הגיש העותר תביעה נגד המשיבה 1, בה טען כי לא שולם לו שכר עבור התורנויות שהוא ביצע בשבתות וחגים כמשגיח כשרות בבתי המלון בעיר. בית הדין האזורי לעבודה חייב את המשיבה 1 לשלם לעותר בגין עבודתו סך של 55,206.6 ש"ח.

3.

על פסק דינו של בית הדין האזורי הוגש ערעור וערעור שכנגד לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי קיבל את ערעורה של המשיבה, ולעומת זאת דחה את ערעורו הנגדי של העותר. בית הדין הארצי הטעים, כי לעותר שולמה תוספת שכר גלובאלית של 30 שעות חודשיות, וכי בנסיבות העניין לא הוכח כי תוספת זו אינה ממצה את זכויותיו. לצד זאת, דחה בית הדין הארצי גם טענות נוספות שהעלה העותר, בין היתר לעניין הפלייתו ביחס לעובדים אחרים. יוער, כי הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר (להלן: הממונה ), צורף אך הוא כצד להליך לפני בית הדין הארצי לעבודה, לאחר שהתעורר צורך בקבלת עמדתו ביחס לחוקיות מנגנון תשלום עלויות האירוח של משגיחי כשרות ובני משפחותיהם במלונות בשבתות ובחגים באופן כללי. תחילה, סבר הממונה כי אכן יש מקום שיבחן את הסוגיה המתעוררת, והוא אף הודיע כי בכוונתו לפתוח בהליך של שימוע לבחינתה. עם זאת, לאחר שנוכח לדעת כי הסוגיה מעוררת שאלות מורכבות, אשר ההכרעה בחלקן חורגת מתחום סמכותו, הודיע הלה כי לא יעלה בידו להשלים את ההליך המנהלי בסוגיה זו במהרה. בשל האמור החליט בית הדין הארצי שלא להמתין עוד לעמדתו, והוא הכריע בתביעת העותר בלעדיה.

4.

בעתירה שלפנינו טוען העותר מספר טענות שעיקרן בנזק שנגרם לו בשל כך שלא נערך שימוע בעניינו על ידי הממונה. העותר גורס כי לא היה מקום ליתן פסק דין בעניינו בטרם סיום הליכי השימוע על-ידי הממונה ובטרם סיים הלה לבחון את כלל ההיבטים העקרוניים הקשורים לתנאי העסקתם של משגיחי הכשרות במועצות הדתיות.

5.

לאחר העיון בעתירה ובנספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, הלכה היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. התערבות בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה שמורה למקרים חריגים בלבד בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין , או כאלו המעוררים שאלה עקרונית המצדיקה דיון גם בבית משפט זה [ראו למשל: בג"ץ 106/16 קוזק נ' ג'י פור אס פתרונות אבטחה בע"מ , פסקה 9 והאסמכתאות שם (12.7.2016); בג"ץ 7892/15 סופר נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 9 (1.3.2016); בג"ץ 7333/15 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים , פסקה 14 והאסמכתאות שם (7.3.2016)]. המקרה שלפנינו אינו נמנה על מקרים אלו. ראשית, לא נפל כל פגם חריג או טעות משפטית מהותית בפסק דינו של בית הדין הארצי אשר מחייבת את התערבותו של בית משפט זה. שנית, העתירה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית, כיוון שבסופו של דבר ההליך לפני בית הדין הארצי התמצה בהכרעה בתביעת העותר לתשלום שכר עבודתו, ותו לאו.

ודוק. ההליך שהתנהל לפני בתי הדין לעבודה עסק בתביעתו הפרטנית של העותר לתגמול בגין התורנויות שביצע בשבתות ובחגים במסגרת עבודתו אצל המשיבה 1. בהקשר זה, העותר קיבל את יומו הן לפני בית הדין האזורי והן לפני בית הדין הארצי, טענותיו נבחנו והוכרעו ואין מקום להיזקק להן שוב בבית משפט זה.

אשר לטענותיו של העותר המתייחסות להליך לפני הממונה על השכר, ולכך שלא נערך לו שימוע בנדון, הרי שהליך דכאן אינו האכסניה המתאימה לדון בכך. כאמור, הממונה על השכר טרם קיבל החלטה עקרונית בעניין תנאי העסקתם של משגיחי כשרות במועצות דתיות, ובתוך כך טרם קבע הסדר שכר חלופי להסדר הקיים כיום. זאת ועוד, מעמדת הממונה על השכר אשר הוגשה לעיוננו עולה כי גם אם היה נערך לעותר שימוע מנהלי והייתה מוסדרת הסוגיה העקרונית בכללותה, ספק רב אם היה בכך כדי להיטיב עם העותר. למותר לציין כי ככל שתתקבל החלטה עקרונית וכללית כלשהי על ידי הממונה על השכר, יוכל הטוען לפגיעה בזכויותיו לעתור כנגדה לערכאה המתאימה.

6.

למעלה מן הצורך יצויין, כי ניכר שהעתירה לוקה בשיהוי שייתכן כי די היה אך בו כדי להצדיק את דחייתה על הסף. העתירה הוגשה כשבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין, וגם אם יתקבלו הסבריו של העותר באשר לעיכוב שחל בהמצאת פסק דינו של בית הדין הארצי לבא-כוחו החדש, עדיין חלף פרק זמן בלתי מבוטל של למעלה משלושה חודשים מן המועד בו העותר קיבל לטענתו את פסק הדין, חתום ומאושר, ועד למועד הגשת העתירה דנן [ראו והשוו: בג"ץ 6312/05 באסל נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות , פסקה 4 (10.7.2005); בג"ץ 2055/08 נקש נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 10 (17.3.2008); בג"ץ 7418/09 אורנשטיין נ' נציבות שירות המדינה , פסקה 10 (24.1.2010)].

7.

נוכח כל האמור לעיל, העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות.