בג"ץ 365/97 נביה סעדה נ. ד"ר אנבא אברהם

המבקשת נתבעה בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, לפנות מושכר בו שהתה יחד עם ארבעת ילדיה. הבסיס לתביעה היה העובדה, כי המבקשת לא שילמה שכר דירה זמן רב, וכן ערכה שיפוצים נרחבים במושכר ללא הסכמת הבעלים. בשל כך, טען המשיב, התקיימו שתי עילות פינוי ולמרות היות המבקשת דיירת מוגנת, יש לפנותה מן הנכס.

בבית משפט השלום טענה המבקשת, כי הגם שהתקיימו עילות הפינוי, יש ליתן לה סעד מן הצדק ולא לפנותה מן המושכר. בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 2.7.95 נדחתה טענת הסעד מן הצדק, ובית המשפט הורה על פינויה של המבקשת. בית המשפט קבע, כי לא מצא בנסיבות המקרה ליתן סעד מן הצדק, שכן לא הונחה תשתית למתן סעד כזה, ובייחוד לאור העילות הספציפיות לפינוי במקרה זה.

על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בפסק דינו מיום 15.1.97, נדחה ערעורה של המבקשת. בית המשפט המחוזי צמצם עצמו לשאלה אם קם לה, למבקשת, בנסיבות המקרה, סעד מן הצדק. פסיקתו היתה, כי התנהגותה של המבקשת לאורך השנים ובעיקר התעלמותה מחובותיה לשלם שכר דירה במועדו, שוללים זכאותה לקבלת סעד מן הצדק. כך הדבר, בייחוד לאור המגמה המצמצמת של בית המשפט שלערעור, במתן סעד מן הצדק בשלב הערעור.

מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי. טענות המבקשת הן שתיים. הראשונה - כי שגה בית המשפט המחוזי בשעה שקבע כי הוכחה עילת הפינוי, וזאת בשעה שזו לא הוכחה כנדרש; השניה

- כי שגה בית המשפט משקבע כי אין בנסיבות העניין מקום ליתן סעד מן הצדק. המבקשת הדגישה, בעניין זה, את מצבה הכלכלי הקשה ואת הנסיבות האישיות המצדיקות, לטענתה, הכרה בסעד מן הצדק.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. טענותיה של המבקשת אינן מגלות שאלה משפטית שיש בה כדי להקים עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). עיקר טענותיה של המבקשת הן טענות שבעובדה. טענות אלה נבחנו על ידי שתי ערכאות. לא מצאתי עילה להתערבות בממצאים אלה או במסקנות, ובפסקי הדין של הערכאות השונות וכאמור לעיל, דין הבקשה להידחות.