בג"ץ 3656/01 מחצבות כנרת נ. שר הפנים

בפניי בקשה לחיוב העותרת בהוצאות, לאחר שהעתירה נמחקה לבקשתה.

1.העתירה שבכותרת הוגשה ביום 9.5.01. נשוא העתירה הן פעולות אשר שינו את תחום השיפוט של העיר נצרת עלית והמועצה האזורית עמק יזרעאל, ואשר בוצעו בשנת 1995. מדובר באכרזת העיריות (שינוי תחום עירית נצרת עילית), התשנ"ה-1995, ובצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות)(עמק יזרעאל, תיקון), התשנ"ה-1995. כן תוקפת העותרת המלצה של ועדת חקירה לגבולות העיריות נצרת - נצרת עילית, ככל שהיא נוגעת לשטחים אותם הגדירה העותרת כשטחי מריבה בעתירה שהגישה.

יצויין, כי ברקע העתירה מצוי סכסוך בין העותרת לבין משיבה 4, אשר עניינו צו לסגירת המחצבה העותרת שהוצא בידי משיבה 4. על רקע זה יש להבין את העתירה, אשר ביקשה להוציא את שטח המחצבה מתחום משיבה 4, ואף ביקשה צו בינים אשר יתלה את תוקף הפעולות האמורות אשר הכניסו את שטח המחצבה לתחום שיפוטה של משיבה 4.

2.המשיבים בעתירה הם שר הפנים, מנכ"ל משרד הפנים, ועדת חקירה לגבולות העיריות נצרת - נצרת עילית, ועיריית נצרת עילית. כן צורפו לעתירה משיבים פורמליים, עשרה במספר.

3.בתגובות שהוגשו לעתירה נטען כי העתירה נגועה בשיהוי כבד, נוכח העובדה שהיא נועדה לתקוף צווים שפורסמו ונכנסו לתוקף כשש שנים טרם הגשת העתירה. זאת ועוד, נטען כי טענות דומות לאלה שביסוד העתירה כבר הועלו ונדחו בפסק דין של בית המשפט הגבוה לצדק, בבג"צ 4522/95. פסק הדין האמור ניתן ביום 19.2.96. בתגובות נטען עוד, כי העותרת היתה מודעת לפסק הדין האמור, והסתירה ביודעין את דבר קיומו בעתירה שהגישה. כן לא גולה בעתירה דבר קיומם של הליכים משפטיים נוספים, לרבות הליכים בבית המשפט העליון, אשר עניינם בהמשך פעילותה של המחצבה העותרת.

4.במצב זה, הורה כב' השופט טירקל, בהחלטה מיום 10.9.01, כי העותרת תודיע בתוך 7 ימים אם נוכח האמור בתגובות המוקדמות עומדת העותרת על עתירתה או שהיא חוזרת בה מן העתירה ומבקשת למחקה.

5.בא כוח העותרת הודיע כי העותרת מבקשת למחוק העתירה, חרף קיומן של טענות טובות לטענתה נגד ההחלטות נשוא העתירה, וזאת נוכח הזמן הרב שחלף מאז נתקבלו ההחלטות ועד להגשת העתירה. בתגובה לבקשת המשיבים לחייב את העותרים בהוצאות, שהוגשה ביום 3.1.02, טוענת העותרת כי היא נלחמה על חייה, וכי תוצאותיהם של הליכים אחרים בעניינה של העותרת הביאו לסגירתה, לנזק כלכלי של עשרות מליוני שקלים, לסגירת מפעלים רבים ולפגיעה קשה בקיבוץ כינרת. על רקע זה, נטען כי יש להבין את מאבקה של העותרת כאשר גבה אל הקיר, כנגד גורמים המבקשים לסגור אותה. העותרת טוענת כי נגרם לה עוול, באשר לא ניתן לה להשמיע את קולה בפניי ועדת החקירה שמונתה לדון בתחומי השיפוט של הרשויות המקומיות הנזכרות לעיל, ואין בנסיבות אלה מקום להשית עליה הוצאות. נטען עוד, כי הטלת הוצאות אף עלולה לפגוע בתחושת הצדק, ועלולה ללמד כי עדיף לנהל תיק עד תום מאשר להסכים למחיקה.

6.דין הבקשה להשתת הוצאות להתקבל.

(א) מן החומר שבפניי, הכולל את העתירה, התגובות לה ותגובת העותרת להן, ולבקשה להשתת הוצאות, עולה כי אין בפי העותרת טענה ממשית לסתור את הטענות שהועלו כנגד עתירתה. הדברים אמורים בשיהוי הכבד בו נגועה העתירה, ואשר אינו מוכחש על ידי העותרת. הדברים אמורים אף בטענות האחרות, הנזכרות לעיל, ואשר אינן נסתרות בעתירה, או בתגובות שניתנה לעותרת ההזדמנות להגיש. התמונה המיצרפית העולה היא, כי המדובר מלכתחילה בעתירה אשר סיכוייה להתקבל היו תלויים על בלימה. זאת ועוד, מסתבר כי העותרת הייתה, ככל הנראה, מודעת לכך בעת הגשת העתירה.

המשיבים לעתירה נדרשו להתמודד ולהשיב לעתירה, אשר היוזמה להגשתה היא של העותרת לבדה. הם נשאו בהוצאות בשל כך. העותרת היא שגרמה להוצאות אלה. הוצאות אלה הן תוצאה טבעית ומתבקשת של הגשת העתירה. העותרת אינה טוענת, ואף אינה יכולה להישמע בטענה, כי הוצאות אלה היו בלתי צפויות. במצב זה, השאלה היא האם נכון הוא שהמשיבים ישאו באותן הוצאות, או שמא נכון כי העותרת תישא בהן. בהכרעה זו, גובר בבירור האינטרס של המשיבים לכך שהעותרת תישא בהוצאותיהם, אשר נגרמו על ידי העותרת, על פני אינטרס העותרת כי לא תחוייב בהוצאות.

(ב) אמנם, העותרת טוענת כי בפיה טענות טובות לעיצומם של דברים. ברם, אין בפי העותרת תשובה טובה לטענה כי טענות דומות לא נתקבלו בפסק דין של בית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 4522/95 הנ"ל. לעניין זה יוטעם, כי לגבי הטענה בדבר אי פרסום הקמת ועדת החקירה, לא טוענת העותרת כי לא היה ידוע לה על הליכי ועדת החקירה. זאת ועוד, העותרת עצמה מכירה בכך, שקיים בעניינה שיהוי כבד, המחייב את דחייתה של העתירה שהגישה. לא ניתן להתעלם מעילת סף זו, ומעילות נוספות עימן אין העותרת מתמודדת כלל, בעת הדיון בשאלת ההוצאות. אכן, "עילות סירוב" אלה הן חלק בלתי נפרד מסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטתו אם יש מקום ליתן סעד למען הצדק (ראו דברי כב' השופט א' גולדברג רע"א 6926/93 מספנות ישראל בע"מ נ' חברת החשמל בישראל בע"מ פ"ד מח (3) 749). בנסיבות אלה, גם אמונתה, ולו אמונתה הכנה, של העותרת כי בפיה טענות טובות לגופם של דברים, אינה יכולה להוות עילה לפטור אותה מלשאת בהוצאות המשיבים, אשר היא שגרמה להן.

אוסיף, כי ניתן לפקפק בעוצמתה של אמונה זו של המבקשת, בין היתר נוכח אינדיקציות לכך שהעתירה נגזרה מן העתירות שהוגשו בשנת 1995 באותו עניין עצמו. לעניין זה, ראו נספח א' לתגובת משיבים 4 ו- 14. ראו גם סעיף 81 לעתירה, שם נזכרים "נציגי כפר החורש, העותרת מס' 2". כפר החורש אינו עותר בעתירה, אך היה גם היה עותר בבג"ץ 4767/95, הוא אחד ההליכים בהם ניתן פסק הדין הנזכר משנת 1996. בהמשך לכך, סעיף 82 לעתירה מאזכר "עותרים", כאשר ברי שבעתירה עותרת אחת בלבד. כל אלה מלמדים, על זיקה הדוקה בין העתירה שבכורת לבין העתירות משנת 1995, אשר הטענות שבהן לא נתקבלו.

(ג) בשולי הדברים אעיר, כי עמדתי בדבר הצורך להשית הוצאות על העותרת אינה משתנה גם נוכח טענת העותרת כי חיובה בהוצאות מהווה תמריץ שלילי ממשיכת העתירה בשלב זה, ונותן תמריץ חיובי להמשך ההליכים במצבים דומים. איני סבור כי יש ממש בטענה זו. ככל שהשלב הדיוני בו מסתיים ההליך מוקדם יותר - ומה גם שטרם התקיים דיון בפני הרכב - קטן במידה ניכרת שיעור ההוצאות בו נשאו המשיבים. ממילא סכום ההוצאות בו עשוי עותר שהגיש עתירה חסרת יסוד, ואשר משך את עתירתו בשלב מוקדם, צפוי להיות קטן, ובמידה משמעותית, מזה בו עלול עותר דומה לשאת בו אם יחליט לעמוד על מתן פסק דין לגופו של עניין, ויהי מה. לכן, אין בשיקול האמור כדי להצדיק מתן חסינות לעותר, המבקש מחיקת עתירתו, מפני פסיקת הוצאות, מקום בו פסיקת הוצאות זו מתחייבת מכך שהעותר גרם להוצאות מיותרות למשיבים בעתירה.

7.בטרם סיום מתבקשת הערה. ההשלכות של סגירת המחצבה על העותרת ועל קיבוץ כינרת הן, על פי העתירה וצרופותיה, השלכות קשות. בכך יש כדי לעורר אהדה כלפיי העותרת, הגם שנקבע בהליכים השונים שננקטו בהקשר זה כי הדין אינו עימה. ברם, אהדה זו אינה יכולה להוות הצדקה לכך שהמשיבים הם שישאו בהוצאות שנגרמו להם, בשל הגשת עתירה זו שבכותרת, אשר נגועה בפגמים חשוכי מרפא אף לגישת העותרת. היא אף אינה יכולה להוות הצדקה להגשת עתירה, אשר נגועה באי מסירת תמונה מלאה ומדוייקת בכל הנוגע להליכים הקשורים לעניין. מי שמבקש כי יגלו בו התחשבות לפנים משורת הדין, ולא ישיתו עליו הוצאות, ראוי לו כי ידרוש תחילה מעצמו לעמוד בדרישות המינימום האלמנטריות, הנדרשות ממי שבא לבקש סעד למען הצדק. לא אוכל לקבוע, כי העותרת אמנם עמדה בדרישות אלה.

8.אשר לסכום ההוצאות, יש להביא בחשבון כי העתירה נמחקה בשלב מוקדם, והמשיבים הגישו אך תגובות מקדמיות לעתירה, אשר בחלקן היו קצרות ותמציתיות עד מאד. גובה ההוצאות נקבע, במצב זה, בראש ובראשונה על פי הערכתי את היקף העבודה שנדרש לצורך הכנת התגובות המקדמיות האמורות, ותוך שקלול מכלול הנסיבות המתוארות לעיל. בהתאם לכך, תישא העותרת בהוצאות המשיבים כמפורט להלן:

המשיבים 1 - 3 – 3,500 ש"ח.

המשיבה הפורמלית 13 – 1,500 ש"ח.

המשיבות 4 ו-14 (פורמלית) – 5,000 ש"ח.

משיבה פורמלית 9 – 1,500 ש"ח.

סכומים אלה ישאו מע"מ כדין, וכן הפרשי הצמדה ורבית מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.