בג"ץ 3669/99 מוחמד אבו לחיה נ. מדינת ישראל

בפני בקשה למחיקת עתירה ולפסיקת הוצאות.

1.עניינה של העתירה באי תשלום הסכומים שנפסקו לזכות המבקש ולחובת המשיבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת.א. 170/94 מיום 21.10.97. על פסק דין זה הגישו הן המבקש והן המשיבה ערעורים. המבקש פנה לראשונה ב - 10.5.99 למשיבה ודרש, כי תשלם את הסכום שנפסק. הושב לו (ב - 24.5.99), כי בכוונת המשיבה להגיש בטווח הזמן המיידי בקשה לעיכוב ביצוע, וכי עניין זה התעכב עקב עומס עבודה. דעת המבקש לא נחה מתשובה זו והוא הגיש (ביום 2.6.99) את העתירה נשוא הבקשה שבפני. ביום 15.6.99 הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בקשה זו נדחתה ביום 24.6.99. במהלך חודש אוגוסט שולם למבקש סכום הקרן שנקבע בפסק הדין, בספטמבר שולמו גם הפרשי ההצמדה והריבית שנשמטו מן התשלום הקודם עקב טעות ובדצמבר שולמו למבקש הוצאות ההליך, לאחר שנשומו על ידי כב' הרשמת וכסלר. ביום 16.11.99.

2.ביום 29.2.00 הודיע המבקש, כי מלוא סכום פסק הדין שולם לו, אך הוא עומד על קבלת הוצאותיו בעתירה, הואיל והסכומים המצטברים שולמו לו כשנתיים לאחר מתן פסק הדין - ובעקבות הגשת העתירה.

3.המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, עד יום 14.12.98 לא היתה מחוייבת כלל לשלם את הסכום שנפסק, כל עוד פסק הדין בו נפסק לא הפך חלוט, וזאת מכח החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח1958-. משתוקן החוק (במסגרת החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין)(תיקון) תשנ"ט1998-, נדרשה המשיבה לבחון את כל פסקי הדין שטרם הפכו חלוטים. על מנת לבחון באיזה מהם תבקש עיכוב ביצוע ובאיזה תשלם את שהושת עליה. מלאכה זו ארכה מספר חודשים. ומכל מקום - משפנה המבקש לראשונה בעניין זה (במאי 1999) הושב לו כי בכוונת המשיבה להגיש בקשת עיכוב ביצוע בתחילת יוני. בנסיבות אלו, טוענת המשיבה, נחפז המבקש לפנות בעתירה, בטרם הבשילה עילתו וממילא לא העתירה היא שהביאה לתשלום אלא מיצוי ההליכים שנקטה המשיבה לעיכוב ביצועו של פסק הדין.

4.הדין הוא עם המשיבה. ההלכה המנחה לעניין פסיקת הוצאות בעת מחיקת עתירה קובעת:

"את השאלה האם זכאי עותר, שהחליט לחזור בו מעתירתו, שבית המשפט יחייב את המשיב בהוצאותיו ושכר טרחת עורך דינו יש לבחון לאור הקריטריונים הבאים ולבדוק האם נופלת היא בגדרו של אחד מהם:

1.האם היה צידוק בהגשת העתירה;

2.האם לא הזדרז העותר ופנה לבית המשפט הגבוה לצדק טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות;

3.האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה;

4.האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו התבררה בפני בית המשפט. (בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217).

בהחילי מבחנים אלה על הבקשה שבפני אין לי אלא להשיב בשלילה על שאלות 1,2 ו - 4. דומה שאין חולק שעד לשינוי הדין היתה המשיבה רשאית לנהוג כפי שנהגה. שינוי הדין הצריך, מטבע הדברים, עריכת בירורים, "ספירת מלאי", קביעת מדיניות לגבי תשלום ויישומה לגבי כל תיק ותיק. אך מובן הוא, כי פעילות מעין זו אינה יכולה להתבצע בן לילה (ואפשר שהעובדה שאף המבקש עצמו פנה רק כששה חודשים לאחר תיקון החוק מצביעה אף היא על הקושי שבעניין). מכל מקום, משפנה המבקש בעניינו נמסרה לו תשובה ברורה ותחומה בזמן. כך שבעת הגשת עתירתו ידע כבר כי עניינו עתיד להתברר (כפי שאכן אירע בפועל) במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע. אי לכך אין לומר, כי היה צידוק להגשת העתירה או כי המבקש לא נחפז בהגשתה בטרם מוצו ההליכים. זאת ועוד: כפי שנאמר לו מראש (בטרם הגשת העתירה), שולמו לו הכספים שנפסקו לאחר מיצוי הליכי הבקשה לעיכוב ביצוע, כך שלא העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד שביקש.

אי לכך, אני מורה על מחיקת העתירה ודוחה את בקשת המבקש לפסיקת הוצאות.