בג"ץ 3670/99 אחמד אבו ג'אבר נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה לחיוב המשיבה בהוצאות העותר. לאחר ששקלתי בדבר, ולא בלי היסוס, החלטתי לדחות את הבקשה מנימוקים אלו:

אמנם המשיבה פעלה שלא כדין בכך שלא שילמה את הפיצוי בהתאם לפסק הדין ולא הגישה בקשה לעיכוב ביצוע בסמוך לאחר שינוי החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) (תיקון) התשנ"ט1999-, אלא כחצי שנה לאחר מכן. אילו היו העותרים פונים אל המשיבה בסמוך לאחר תיקון החוק, ודאי שלא ניתן היה להשלים עם עיכוב כה ממושך, והיה מקום להגשת העתירה. אלא שהעותרים אף הם לא נקטו בפעולה כלשהי בסמוך לאחר שינוי החוק. רק ביום 10.5.99 פנה בא כח העותרים לראשונה אל המדינה, ונענה ביום 24.5.99 כי בקשת עיכוב ביצוע תוגש בראשית חודש יוני, דהיינו מספר ימים לאחר מתן התשובה. הבקשה אכן הוגשה ביום 16.6.99. על אף תשובה זו מיהרו העותרים והגישו את העתירה ביום 2.6.99, דהיינו בלי שאפשרו למשיבה לפעול כפי שהתחייבה, באופן שיחסוך את הצורך בהגשת העתירה.

נראה לי כי אף אם בהשוואה למועד קבלת התיקון לחוק לא ניתן לקבוע כי העתירה הוגשה טרם זמנה, הרי בהתחשב בעובדות הקונקרטיות של מקרה זה, ובכך שהמשיבה התחייבה לפעול תוך פרק זמן קצר ביותר, היה על העותרים להמתין תקופה קצרה נוספת בהתאם להתחייבות המשיבה, ואילו עשו כך היו חוסכים את הוצאות הגשת העתירה.

בנסיבות העניין, לא הוכח כי היה הכרח בהגשת העתירה וכי הגשת העתירה היא שהביאה לתוצאה. נראה כי ההחלטות בבקשה לעיכוב ביצוע ובערעור עליה הן שגרמו לתוצאה, ולא הגשת העתירה.

על כן אני דוחה את הבקשה לפסיקת הוצאות.