בג"ץ 3716/00 פללו ישר נ. רשות הרישוי במשרד התחבורה

ביום 6.1.1997 נמסרה לעותר הודעת תשלום קנס, בגין ביצוע עבירת תעבורה. ביום 3.2.1997 שלח העותר למשטרה בקשה להישפט בגין העבירה האמורה. אף שעברו למעלה משלוש שנים מאז שלח את הבקשה, טרם נקבע משפטו. העותר אף פנה לבית משפט השלום לתעבורה בירושלים בבקשה לראות בהודעה לתשלום קנס כתב אישום על תנאי, אלא שבקשתו נדחתה לאחר שבית-המשפט קבע כי אין לו סמכות לדון בה.

בין לבין נדרש העותר לחדש את רשיון הנהיגה שלו, אולם המשיבה סירבה לחדש את רשיונו, וזאת משום שלפי הרישומים שקיבלה ממשטרת ישראל, לחובתו של העותר היה קנס שלא שולם. העותר פנה למשיבה, והסביר את הסיבה לאי תשלום הקנס, וביקש שיונפק לו רשיון חדש. המשיבה סירבה להנפיק לעותר רשיון רגיל; כפתרון ביניים הנפיקה המשיבה לעותר רשיון נהיגה זמני מספר פעמים, עד שבשלב מסוים סירבה גם להנפקת רשיון כזה. בעקבות סירוב זה, הגיש העותר את העתירה שבפנינו, בה מבקש הוא מבית המשפט להורות למשיבה ליתן לו רשיון נהיגה.

בתגובה לעתירה מטעם המשיבה נכתב, כי נוכח העובדה שלא נשלחה לעותר הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו, וזאת בניגוד לסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, הוחלט לבטל את הדו"ח שקיבל. המשיבה הודיעה בתגובתה כי עם ביטול הדו"ח, הוסר ביום 28.5.00 העיכוב על חידוש רשיונו של העותר.

בנסיבות אלה , התייתרה העתירה והיא נדחית בזאת.

המדינה תישא בהוצאות העותר בסך 3,000 ש"ח.