בג"ץ 3735/06 איאד מוחתסב נ. משרד הפנים

1.

לפני בקשה לפסיקת הוצאות בגין עתירה זו, שנמחקה. המשיב השאיר ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט. לאחר עיון בעתירה ובטענות לעניין ההוצאות, נחה דעתי כי יש מקום לחייב את המשיב בהוצאות הליך זה. העותר מיצה הליכים לפני פנייה לבית משפט זה בעניין אי חידוש דרכונו, ונוכח התשובה שניתנה לו עת הוגשה העתירה, סבור אני כי הגשת העתירה היתה מוצדקת. כמו כן, שוכנעתי כי הסעד – הנפקת הדרכון – בא עקב הגשת העתירה. ער אני לכך כי למעשה הוקנה הסעד, כעולה מעמדת המשיב, בשל קביעה כי העותר עמד בדרישת השהייה הרצופה לשם קבלת דרכון על בסיס התאזרחות. אולם, כעולה מן העתירה והחומר שצורף לה, נומק עיקר הסירוב ליתן לעותר דרכון בהשחתת שני דרכונים ולאו דווקא בעניין רציפות שהייתו. במצב דברים זה, נראה כי המשיב ערך שיקול דעת מחודש בנסיבות המקרה עקב הגשת העתירה תוך זניחת הטענה לעניין אי זכאות העותר לדרכון בשל השחתת הדרכונים הקודמים ובחינתה על בסיס אחר. בנסיבות אלו, נחה דעתי כאמור כי הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד המבוקש.

2.

אשר לשיעור ההוצאות, הרי שמדובר בעתירה שאינה מורכבת, שלא הגיעה לכדי דיון, ושעה שנעשה מאמץ מטעם המשיב לפתור הסוגיה בלא היזקקות לדיון. במצב דברים זה, ישא המשיב בשכר טרחת עו"ד של העותר בסך של 3,000 ₪ וכן בהוצאות העתירה בסך של 1,000 ₪ נוספים. סכומים אלו ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.