בג"ץ 3741/01 ד"ר מוניר טנוס נ. בולוס ובניו - חברה לאירוח ותיירות בע"מ

1.זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אברהם) מיום 19/4/01 שניתנה בבש"א 1542/01 (ה"פ 127/01), בה נדחתה בקשה לעיכוב זמני של הליכי הוצאה לפועל כנגד המבקשים, בתיק הוצאה לפועל (נצרת) 10-00279-91-9, למימוש משכנתא שרשומה לטובת המשיבה על מקרקעין שבבעלות המבקשים. כן, מבוקש צו ארעי המורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל האמורים עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור שלפנינו.

המבקש 1 היה מנהל ובעל מניות בחברת גני פרדייס (מכר) בע"מ (להלן: החברה), והמבקש 2 היה בעל מניות בחברה. החברה נטלה הלוואות מבנק לפיתוח ולמשכנתאות לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), כאשר הבנק הבטיח את פירעונן על ידי רישום משכנתאות על זכויות הבעלות של המבקשים שבמקרקעין שבבעלותם. החברה לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי הבנק ועקב כך מונה לה, לבקשת הבנק, כונס נכסים קבוע אשר הוסמך לנהל את הנכס או למכרו לצורך סילוק החוב. ביום 2/10/90 המחה הבנק למשיבה את כל זכויותיו כלפי החברה ואת כל זכויותיו בבטוחות שקיבל להבטחת חוב החברה. המשיבה פתחה בהליכי הוצאה לפועל, ולבקשתה ניתנה על ידי ראש ההוצאה לפועל בנצרת צו למימוש שטרי המשכנתא.

2.המבקשים פנו לבית המשפט קמא בתובענה למתן פסק דין הצהרתי לפיו סכום החוב הפסוק במסגרת תיק ההוצאה לפועל דנא צריך לעמוד על הסכום אותו שילמה המשיבה לבנק בתמורה לרכישת זכויותיו של הבנק כלפי החברה, ולא על הסכום המקורי אותו היו המבקשים חייבים לבנק וכי אין להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל עד לגילוי כל המסמכים הנוגעים לגובה התמורה ששולמה בפועל.

המבקשים הגישו, במסגרת התובענה, בקשה למתן צו זמני לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד למתן פסק דין.

בית המשפט קמא דחה את הבקשה למתן צו זמני בנימוק שסיכויי המבקשים לזכות בתובענה הם נמוכים מאוד. אליבא דבית משפט קמא, על פי ההסכם שנערך בין הבנק לבין המשיבה הועברו למשיבה כל הזכויות שיש לבנק כלפי המבקשים, ועל כן סכום חובם של המבקשים כלפי המשיבה עומד על הסכום שאותו היו חייבים לבנק, על החלטה זו מתבקשת רשות ערעור. המבקשים עותרים גם לעיכוב זמני, של הליכי ההוצאה לפועל עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור.

3.טענתם המרכזית של המבקשים היא, כי המשיבה פדתה את חוב החברה, ועל כן הוקנתה למשיבה זכות לחזור אל החברה ולהיפרע ממנה רק כגובה הסכום ששילמה בפועל המשיבה לבנק, ולא כגובה סכום החוב המקורי של החברה. המבקשים תומכים טענתם זו, בין היתר, בהוראת סעיף 14 לחוק המשכון, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק המשכון"). המשיבה, בתגובתה לבקשה זו, מבקשת לקיים את החלטת בית המשפט קמא.

4.דין הבקשה להידחות. המבקשים מבססים את טענתם על בסיס הנחתם כי המשיבה פדתה את חוב החברה. דא עקא, שבית המשפט קמא קבע באופן עובדתי, על פי פרשנות ההסכם בין הבנק לבין המשיבה, כי המשיבה לא פדתה את חוב החברה אלא רכשה את זכויות הבנק על מנת שתוכל לעשות שימוש בהן ככל שהיו נתונות לבנק, ולפיכך כפי שעמדה לבנק זכות למימוש המשכנתא על מלוא הסכום שהחברה חבה לו כך גם המשיבה רשאית לעשות כן. אין כל עילה להתערבות בקביעה העובדתית האמורה. משנסתרת הנחת המבקשים האמורה, נשמטת הקרקע תחת טיעוניהם בבקשה שלפנינו. יצוין, כי לאור קביעתו האמורה של בית המשפט קמא, אין סעיף 14 לחוק המשכון חל במקרה דנן, שכן הכניסה לשערי סעיף זה מותנית בפדיון המשכון כאמור בסעיף 13 לחוק המשכון. אין מחלוקת כי המבקשים אינם נתבעים בתשלום סוכם העולה על סכום חובם לבנק.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה (משנדחית בקשת רשות הערעור מתייתרת הבקשה לצו ארעי). המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.