בג"ץ 3745/02 יהודה זינו נ. מדינת ישראל

העורר ושניים אחרים הועמדו לדין בגין עבירות של התפרצות לבניין שאינו מקום מגורים וביצוע גניבה בניגוד להוראות סעיפים 384 ו407-(ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977-.

ביום 16.3.2002 לפנות בוקר נפרץ בניין המרפאה של קופת החולים במגדל העמק. זאת באמצעות ניפוץ הדלתות ושבירת החלונות תוך כדי גרימת נזק למערכת האזעקה. העורר יחד עם נאשם אחר, הרצל זגורי, הוציאו מן הבניין כספת גדולה ובתוכה כסף מזומן וצ'קים. הכספת הובאה לאזור התעשייה שבעיר ושם נפרצה באמצעים מכאניים. שוטרים שהגיעו למקום מצאו את העורר ואת שני מרעיו. העורר אישר בעדות שנגבתה ממנו שהוא אכן סייע לנאשם זגורי להוציא מתוך המרפאה את הכספת, אך העיד על עצמו כי היה זה סיוע לאחר שהכספת כבר נגנבה מהמקום בו נמצאה, וכי במחיר הסיוע הזה הוא קיבל 1,000 ש"ח בלבד.

בית משפט השלום הורה על שחרורו בערובה לחלופת מעצר של העורר, וכן גם נאשם אחר - פרץ משה. בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי מטעם המדינה החליט בית המשפט לבטל את החלטתו של בית משפט השלום - בכל שהיא נוגעת לעורר - והורה על מעצרו עד תום משפטו. לעומת זאת החליט בית המשפט המחוזי כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט השלום ככל שהיא נוגעת לנאשם פרץ.

העורר משיג כנגד החלטה זו. הוא סבור כי עניינו אינו שונה מעניינו של פרץ וכי אין בעניינו ראיות אלא כאלה הקושרות אותו לעבירה של סיוע בגניבה. אלא שלא כן הוא: פרץ נמצא שותף לשלב השני של מעשי העבירה כשהוא נוטל חלק, לכאורה, בהוצאת השלל מן הכספת. העורר, על פי עדותו שלו, נקשר גם לשלב הראשון של המעשה, השלב בו הוצאה הכספת מן הבניין שנפרץ. בעניין זה דומה עניינו יותר לעניינו של זגורי, לו סייע בהוצאת הכספת, ואותו זגורי לא שוחרר בערובה. העורר עצמו בעדותו קושר את עצמו ואת זגורי לשלב הראשון ומוציא את פרץ מהתמונה בשלב זה. יתר על כן, בשונה מעניינו של הנאשם פרץ, היה העורר אסיר ברשיון בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו, ואך זה סיים לרצות עונש של מאסר בגין עבירה קודמת של רכוש.

בדין דחה בית המשפט המחוזי את החלופה שהוצעה בעניינו של העורר - מעצר בבית אמו - לאור העובדה שגם לחובתה של האם הרשעות קודמות עד שאין לראות בחלופה המוצעת משום הכהיית החשש ממסוכנותו של העורר.

התוצאה היא שהערר נדחה.