בג"ץ 375/13 אדיב אבו רביעה נ. המשרד לביטחון פנים

עניינה של העתירה שלפנינו הוא בבקשת העותר כי נורה למשיבים לספק לו אבטחה מביתו לבית הספר שבו הוא מתפקד בתור מנהל.

רקע עובדתי

1.

העותר הינו מנהל בית ספר יסודי בתל-ערד מעל לעשרים שנים. במהלך שנת הלימודים תש"ע, החל מר חאתם אלנבארי לעבוד כמורה זמני בבית הספר. כשנה לאחר מכן, נחקר מר אלנבארי בשל תלונת הורה בגין תקיפת תלמיד בבית הספר. בסופו של יום, נסגר התיק עקב חוסר ראיות. לאור זאת, לקראת שנת הלימודים תשע"ב, הוזהר מר אלנבארי כי הוא מועסק לתקופת מבחן. בתום שנת הלימודים, נשלח למר אלנבארי מכתב ממשרד החינוך, הקובע כי עבודתו בבית הספר הסתיימה, ככל שלא תחודש העסקתו, וכי תיבחן זכאותו לפיצויי פיטורין. בשנת הלימודים הבאה, ולאחר שהתברר שהתיק נגד מר אלנבארי נסגר עקב חוסר ראיות, חודשה העסקתו בהיקף מצומצם יחסית של 20 שעות שבועיות.

2.

יום לאחר פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, ביום 28.8.2012, הגיש העותר תלונה נגד מר אלנבארי. על פי התלונה, מר אלנבארי לא היה מרוצה מהיקף המשרה המצומצם, ולפיכך נכנס למשרדו של העותר, ושם איים עליו. המשטרה חקרה את התלונה, גבתה עדויות, אך לא מצאה אישוש להוכחת תלונתו של העותר. יחד עם זאת, נוכח תלונת העותר, הוחלט שלא לשבץ את מר אלנבארי כמורה לשנת הלימודים התשע"ג.

3.

דרישת העותר שתסופק לו אבטחה מבוססת על שני אירועים. באירוע הראשון, טוען העותר כי ביום 17.9.2012, שני רעולי פנים עצרו אותו במהלך נסיעה ברכבו, ואיימו עליו שיפגעו בו במידה ולא יקבל את מר אלנבארי כמורה מן המניין בבית הספר. באירוע השני (להלן: האירוע ), טוען העותר כי ביום 22.10.2012, הותקף הוא בדרכו לבית הספר, בעת שהיה ברכבו עם בנו הקטן ומורה. במהלך האירוע, רדפו אחריו בשני כלי רכב, ירו לעבר רכבו, שברו וניפצו את שמשותיו. העותר נשלף מרכבו על ידי התוקפים, והוכה קשות בכל גופו. לאחר האירוע פונה לבית חולים לשם קבלת טיפול רפואי. בבית החולים, מסר העותר למשטרה את שמות התוקפים.

4.

באותו היום קיימה המשטרה הערכות מצב לאור האירוע החמור. במסגרת זאת, נקבעה מידת המאוימות על העותר על ידי הגורמים המוסמכים לכך. בהתאם למידת המאוימות נקבע "סל אבטחה" לשם אבטחתו של העותר. המשיב 1 סירב להעביר לעותר את המידעים שעל בסיסם גובשה הערכת המסוכנות, בשל היותם חסויים.

5.

למחרת, נעצרו שני חשודים עליהם הצביע העותר כמעורבים באירוע. העותר התבקש להתייצב לתחנת המשטרה לשם ביצוע עימות, אולם בחר שלא להגיע לאור הפגיעות הפיזיות והנפשיות שעבר. בעתירתו, מספר העותר כי מאז האירוע הוא אינו מתפקד, בנו אשר היה ברכב באותו העת סובל גם הוא מטראומה, ויתר בני משפחתו חשים מאוימים.

6.

מאז ועד היום, פנה העותר למשטרת ישראל ולגורמים שונים במשרד החינוך מספר פעמים, לשם הקצאת אבטחה שתלווה אותו במסלול מביתו לבית הספר וחזרה, ובמהלך עבודתו. העותר מציין בעתירתו בהרחבה פניות אלו והתשובות להן זכה, ובכלל זה חוסר תגובה במקרים רבים.

7.

יום לאחר האירוע, לאחר שהעותר הבהיר לגורמים במשרד החינוך כי אינו מתכוון לחזור לתפקידו בבית הספר בזמן הקרוב, מונה סגנו של העותר בתור מנהל בית הספר בפועל.

8.

עוד יצוין כי במהלך חודש ינואר 2013, סמוך להגשת עתירה זו, חזר העותר לתפקידו.

9.

מכאן העתירה שלפנינו. לטענת העותר, התנהלות המשיבים נגועה בחוסר סבירות קיצונית לאור תפקידם כנאמני הציבור, ופוגעת בזכויותיו החוקתיות. לצד זאת, טוען העותר כי התנהלות המשיבים נוגדת את הוראות התקשי"ר לעניין תגובת רשויות המנהל לפניות. במסגרת זאת, לטענתו, המשיבים לא עמדו במספר מקרים בחובתם ליתן לו תשובה עניינית בתוך 14 ימים, והימנעות זו עולה לכדי פגם בשיקול הדעת המחייב מתן סעד כנגדם. כמו כן, המשיב 1 סירב להיענות לדרישתו לקבלת מידע בעניין "סל האבטחה" שנקבע לו.

10.

מנגד, טוענים המשיבים, כי דין העתירה להידחות. זאת, שכן העתירה נגועה בחוסר ניקיון כפיים, בשל אי גילוי עובדות מהותיות לעתירה, ובפרט העובדה כי העותר חזר לפקוד את בית הספר ולתפקד בתור מנהל. כמו כן, לגישתם העתירה נעדרת עילה, נוכח פעולתה התקינה של המשטרה, שהקצתה משאבים סבירים לטובת אבטחתו של העותר. עוד טוענים המשיבים כי חקירת האירוע על ידי המשטרה התבצעה (ועדיין מתבצעת) באופן תקין, וכי משרד החינוך התמודד עם השפעות האירוע על תלמידי ומורי בית הספר באופן מקצועי ומספק.

11.

במענה, הגיש העותר לבית משפט זה תגובה נוספת, במסגרתה חזר ועמד על עתירתו ועל כל הטעמים שביסודה. בתגובתו, טוען הוא כי אין העתירה נגועה בחוסר ניקיון כפיים. לדבריו, על אף שאכן חזר לבית הספר, אין מדובר ב"חזרה לשגרה". הוא נאלץ להגיע בליווי של מספר רכבים שונים מחשש לחייו, מקיים קשר טלפוני רצוף עם משפחתו מחשש לחייהם, ומבצע תצפיות בסביבת בית הספר ובדיקות אקראיות במשרדו. לטענתו, מדובר בצעדים שהוא נאלץ לנקוט כדי להבטיח את ביטחונו, לאור כך שהמדינה לא מאבטחת אותו באופן מספק.

הכרעה

12.

דין העתירה להידחות, שכן היא אינה מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה. ברקע לדברים, אין חולק שישנה חובה על המשטרה להגן על ביטחון הציבור, ובפרט, להגן על מי שחשוף לסיכון בשל עבודתו הציבורית. ביטחונם של עובדי ציבור, דוגמת מורים, רופאים, עובדים סוציאליים וכדומה, הוא אבן יסוד ליכולתה של המערכת הציבורית לשרת את הציבור באורח תקין.

13.

בחנו האם, בהליך הנוכחי, עמד העותר ולו בנטל הבסיסי להראות שנפל פגם באופן פעולת המשיבים. לאחר שבחנו את ההליכים שהתקיימו לשם בחינת אבטחתו של העותר, לא הוכח שנפל, ולו ברמה ראשונית, פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. המשטרה ביצעה מספר הערכות מצב, שקלה את הסכנה הנשקפת לעותר, ובהתאם הקצתה לו את האבטחה הנחוצה לטובת שמירה על בטחונו. לצד זאת, חזקה כי המשטרה תוסיף ותבחן את היקף האבטחה הניתן לו בהתאם לצרכים המשתנים ולמשאבים העומדים לרשותה.

14.

סוף דבר, לא מצאנו בעתירה זו כל עילה להתערבות בהחלטת המשיבים. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.