פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"א 375/97
בפני:
כבוד
השופטת ד' ביניש
המבקשים
:
1.
קדם שמעון
2.
שמעון קדם חברה לבניין
נגד
המשיב
י
ם: 1.
אופיר בלום, עו"ד
2. כונס הנכסים הרשמי
בקשה
לפי תקנה 421 לתקנות סדר
הדין
האזרחי, תשמ"ד1984-
ה
ח ל ט ה
בפני בקשה לפי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- לקבל לרישום ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. הבקשה הועברה אלי לאחר שמזכירות בית משפט זה סירבה לקבל את הערעור לרישום.
המבקשים, שני בעלי מניות בחברה המצויה בהליכי פירוק, פנו לבית המשפט המחוזי במסגרת הדיון בתיק הפירוק, וביקשו שיורה על העברת המפרק מתפקידו בהתאם לסמכותו על פי סעיף 304 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג1983-. המבקשים, שהגישו בקשתם בדרך של המרצה, נימקו את הבקשה בחששם לניגוד עניינים בתפקידו של המפרק.
בית המשפט דחה את הבקשה ועל כך הגישו המבקשים את הערעור הנדון. הערעור הוגש לאחר תום המועד להגשת בקשה לרשות ערעור. המזכירות סירבה לקבל את הערעור לרישום מכיוון שמדובר בערעור על "החלטה אחרת" ולא על "פסק דין", ועל כן היה על המבקשים לקבל רשות קודם להגשתו.
המבקשים טוענים כי החלטת בית המשפט המחוזי הינה "פסק דין" - כמשמעותו בהוראת סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- - ולפיכך מערערים הם בזכות ודין הערעור להתקבל לרישום.
לא מצאתי יסוד לשנות מהחלטת המזכירות שלא לקבל את הערעור לרישום. ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" לענין דיני הערעור אינה תמיד פשוטה. "השאלה היא האם בירור המחלוקת שהובאה בפני בית המשפט הסתיים עם מתן ההחלטה, שאם לא כן, ונשאר לשופט לעשות דבר מה נוסף, אין החלטתו פסק דין" (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך), 756.
בענייננו ההחלטה של בית המשפט המחוזי אינה אלא החלטה אחרת. ההחלטה אינה "סוגרת את התיק" כלפי אחד מבעלי הדין. היא גם אינה מקנה או שוללת את אחד הסעדים הסופיים שנתבקשו בהליך. אין בה אף אחד מהסממנים המסיימים את הסכסוך בין הצדדים להליך המתברר בפני בית המשפט המחוזי.
המבקשים טוענים כי גם החלטה המתקבלת במסגרת פירוק שטרם הסתיים עשויה להיות "פסק דין". לענין זה מביאים הם את החלטת בית משפט זה ברע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ , פ"ד מב(4) 393. לדעתי אין בהחלטה זו כדי לסייע למבקשים. באותו מקרה עתרה המבקשת למתן רשות לערער על החלטת בית המשפט שבו נדחתה בקשתה להצהיר כי יש לה זכות עכבון בנכס מקרקעין מסויים. בית המשפט דחה את בקשת הרשות לערער מכיוון שהחלטת בית המשפט המחוזי היתה "פסק דין" ולא "החלטה אחרת". כבוד השופט (כתוארו אז) ש' לוין קבע כי גם החלטה הניתנת במסגרת הליך פירוק שטרם הסתיים יכולה להיות "פסק דין" אם היא עומדת במבחנים הרגילים המבחינים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת". מכיוון שבהחלטת בית המשפט המחוזי, שסירב לתת את ההצהרה המבוקשת, סיים בית המשפט את מלאכתו באשר להצהרה על זכויות הצדדים בהליך, הרי שהחלטה זו הינה "פסק דין". אכן, אין נפקא מינה שהבקשה הוגשה במסגרת הליכי פירוק ואינה תובענה עצמאית למתן סעד הצהרתי. הקובע לענין זה הוא האם ההחלטה שניתנה סגרה סופית את השאלה הקשורה באחד הסעדים הסופיים המבוקשים. ההצהרה שנתבקשה בענין סולל בונה הנ"ל היתה בעלת אופי של סעד עצמאי ולא סעד ביניים, ובהחליטו סיים בית המשפט את מלאכתו בבקשה.
במקרה דנן, בית המשפט המחוזי לא סיים את תפקידו בהליך הפירוק. המפרק כ"פקיד של בית המשפט" ימשיך למלא אחר הוראותיו בהליכי הפירוק, והמבקשים יוכלו לעורר את השאלות הקשורות בהחלטותיו בהתאם לדין. בית המשפט רשאי - במסגרת ההליכים שבפניו - לדון בבקשה להעביר את המפרק מתפקידו אם יהיו טעמים חדשים ומוצדקים לכך, כל עוד נמשכים ההליכים בפניו. בנסיבות אלו אין לומר כי בית המשפט סיים את מלאכתו.
לפיכך דין הבקשה להדחות.
ניתנה היום, כ"ו בשבט תשנ"ז (3.2.97).
ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97003750.
N01