בג"ץ 3754/97 מועדי סלים נ. מדינת ישראל

השופט י. קדמי

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 6/96) בשורה של עבירות, הנעוצות בהכאתן של חמש מבנותיו ותקיפת אשתו תוך השלטת אוירה של טרור ופחד בביתו; ונדון בגינן לעונש כולל של שש וחצי שנים מאסר, מתוכן ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי.

העבירות בהן הורשע המערער - כמפורט בכתב האישום - הן: התעללות בקטין, פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה, איום והדחה בחקירה לפי הסעיפים 368ג', 334 בזיקה לסעיף 335(1), 379, 192 ו- 245(ב) לחוק העונשין.

הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד גזר הדין.

הכרעת הדין מבוססת על הראיות הבאות: עדותן של אשת המערער ואחת מן הבנות המוכות (להלן: ת'); הודעותיהן של שלוש מהבנות המוכות בפני חוקר נוער; והודעתה של המבוגרת מבין הבנות המוכות, שנרצחה בידי אחיה (להלן: המנוחה) לפני שמסרה עדות בבית המשפט.

טענתו המרכזית של ב"כ המערער היא, כי לא באו בפני בית המשפט המחוזי ראיות מספיקות לביסוס ההרשעה: מחד גיסא - לא נמצא בחומר הראיות סיוע להודעות שמסרו הקטינות בפני חוקר הנוער; ומאידך גיסא - שגה בית המשפט בקבלו כראיה את ההודעה שמסרה המנוחה בחקירתה במשטרה כמתלוננת, מכוח הוראות סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות ובקבעו כי תוכנה מהימן עליו וכי קיים לצידה "דבר לחיזוק", כאמור בסעיף 10א(ד) לפקודה האמורה.

בהכרעת הדין, קבע בית המשפט - על רקע של דיון מפורט - כי הוא נותן אמון בעדויות שמסרו בפניו אשתו של המערער והבת המוכה ת', שהתבגרה בינתיים, באשר להתנהגותו האלימה של המערער כלפי האשה והבנות האחרות; ואנו לא מצאנו עילה להתערב במימצא זה. כן מצא בית המשפט ליתן אמון בתוכן ההודעות שמסרו שלוש בנותיו הקטינות של המערער בפני חוקר נוער; וראה בעדויות האישה והבת ת',שהעידה בפניו כאמור, סיוע מספיק להודעות אלו. גם בקביעה זו לא מצאנו עילה להתערב.

את ההודעות שמסרה המנוחה - המבוגרת מבין בנותיו המוכות של המערער - קיבל בית המשפט על פי הוראות סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות; וזאת - לאחר שמצא כי היא נרצחה בידי אחיה, שהתאבד לאחר מכן, על רקע הגשת התלונה כנגד המערער ומטבע הדברים על מנת למנוע ממנה להעיד לחובתו במשפטו.

ב"כ המערער חוזר וטוען בפנינו, כי קיימת אפשרות סבירה לפחות, שהמניע לרצח המנוחה לא היה נעוץ בתלונתה נגד המערער וברצון למנוע ממנה להעיד לחובתו, אלא בכך שחיללה את כבוד המשפחה בקשר שקיימה עם סגן ראש הרשות המקומית במקום מגוריהם.

חזרנו ובחנו את חומר הראיות ולא מצאנו עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט בענין זה. לקביעתו של בית המשפט יש בסיס מספיק בראיות; שהרי על פי וההלכה הפסוקה, די בכך ששכנועו של בית המשפט "כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האימרה מלתת את העדות" - כאמור בסעיף 10א(ב) (סיפא) - "נשאב מנסיבות המקרה ומנסיון החיים" (ע"פ 686/84 , לח(4) 334, אלבז).

טענה נוספת שהעלה ב"כ המערער בהקשר זה, כי אין בחומר הראיות כדי להראות שהמערער מעורב ברצח המנוחה או שהרצח בוצע מטעמו. גם טענה זו דינה להידחות, שהלכה פסוקה היא שסעיף 10א(ב) הנ"ל אינו דורש שהאמצעי הפסול ינקט על ידי הנאשם הנוגע בדבר או מטעמו; ואפשר שינקט על ידי גורם זר ומטעמיו שלו (ראו: ע"פ 567/80, לו(1)

690, אביטן; ע"פ 553/81, לו(2) 753, כלבוני; ע"פ 648/87, מב(3) 674, סבן).

סיכומם של דברים, בית המשפט היה רשאי להורות על קבילות הודעתה של המנוחה, כאמור לעיל; ואנו לא מצאנו טעם לפסול את החלטתו ליתן אמון מלא בתוכנה.

במצב דברים זה, דין טענותיו של המערער כנגד הרשעתו להידחות: עדותן של האם והבת המוכה ת', לצד היותן עדויות ישירות בדבר הכאתן הן והכאת הבנות האחרות, יש בהן כדי לספק את הסיוע הדרוש להודעות שמסרו שלוש הקטינות המוכות לחוקר נוער ואת ה"דבר לחיזוק" הדרוש להודעתה של המנוחה; והמשקל המצטבר של שלושת הגורמים האמורים - עדות האם והבת, הודעות הקטינות בפני חוקר הנוער והודעת המנוחה - מספיק כדי לבסס את ההרשעה.

ולמען הפס דעתו של הסניגור, רואים אנו לציין כי לא נעלמה מעמנו הטענה שהעלה כנגד הרשעת המערער בעבירה של הדחה בחקירה, ללא תשתית עובדתית בכתב האישום וללא ראיה לכך שהאיומים שהוטחו כלפי המנוחה נעשו לאחר הפתיחה בחקירה. אין בטענה זו ולא כלום, שהרי הלכה פסוקה היא שעבירה זו משתכללת גם לעניינה של חקירה צפויה; ובמקרה דנן התלונה היתה צפויה גם צפיה (ראו: ע"פ 20/85, מא(3) 93, בן יעקב).

לצד הטענות כנגד קיומה של תשתית ראייתית מספיקה להרשעה, העלה ב"כ המערער - בפני בית המשפט המחוזי ובפנינו - טענת התיישנות הנעוצה בעיקרה בכך שכתב האישום משתרע על תקופה העולה על תקופת ההתיישנות; והעדים שהעידו לחובת המערער לא היו מסוגלים לנקוב בתאריכים מדויקים של מעשי ההתעללות שייחסו למערער.

גם בטענה זו אין ולא כלום. העדים דברו על מעשי התעללות רצופים ונמשכים של המערער לאורך כל תקופת האישום; ולענין המעשים המסוימים הנקובים בכתב האישום - אין ספק שאלה התרחשו בתקופה שלא חלה לגביה התיישנות.

לחלופין טען ב"כ של המערער כנגד מידת העונש שנגזר על מרשו; אשר התגונן כנגד האישום בהכאת בנותיו לפחות, בטענה שהיו אלה "הכאות חינוכיות" גרידא.

התמונה הכוללת המתחייבת ממסכת הראיות שבאו בפני בית המשפט, משמיטה את הבסיס מתחת לטענת ה"הכאות החינוכיות"; ומציגה תמונה קשה, קודרת ועגומה של משטר טרור מלווה בהתעללות פיסית ונפשית, שהשליט המערער בביתו.

אכן, כפי שטוען ב"כ המערער, המכות שהיכה האב - ללא רחם - בבנותיו, לא גרמו לאף אחת מהן לשברים או לחבלות באברי גוף פנימיים. ברם, - די בתיאור אופין של המכות והסימנים הפיסיים שאלה הותירו אחריהם, כדי ליתן ביטוי לעוצמתן ולחומרתן; והצלקות הנפשיות - לרבות הפחדים, החששות והסיוטים - שאלה הותירו, מטבע הדברים, בנפשותיהן של המוכות מי ישורן.

במצב דברים כזה, קשה למצוא גורם מקל בכך, שההכאות לא גרמו לשברי עצמות או לפגיעות פנימיות חמורות.

עוד מוסיף הסניגור וטוען, כי - כמתחייב מגזר הדין - בית המשפט שיווה לנגד עיניו, בגזרו את דינו של המערער, את עובדת המתתה של המנוחה על רקע התלונה ש"העיזה" להגיש נגד אביה, ובכך הביא בין שיקוליו גורם זר לחומרה.

אין אנו מוצאים טעם לדון בטענה זו של הסניגור, משום שלשיטתנו גם אם הוא צודק בטענתו ולהמתתה של המנוחה לא היתה צריכה להיות השלכה מחמירה - אין לומר שהעונש שנגזר על המערער מופרז לחומרה.

התנהגותו האלימה של המערער כלפי אשתו ובנותיו - אגב הטלת משטר טרור מעורר חלחלה - חייבה והצדיקה הטלת עונש הנותן ביטוי לחומרה היתירה הגלומה בה; ואין לבא בטרוניה אל בית המשפט, על שראה להורות על כליאתו של המערער לתקופה שקבע.

סיכומם של דברים, הערעור נדחה הן לענין העונש והן לענין הכרעת הדין.

ש ו פ ט

השופט י. זמיר

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד. ביניש

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י. קדמי.