בג"ץ 3783/19אלברט ביטון נ. משרד החקלאות ופתוח הכפר

השופט י' עמית :

1.

העותרים הם בוקרים מרמת הגולן, אשר משרד החקלאות ופיתוח הכפר (להלן: משרד החקלאות ) החליט שלא להמליץ עליהם לרשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י ) כמועמדים להקצאת שטח מרעה באזור סאסא, ומכאן העתירה.

2.

ביום 3.6.2016 פרסם משרד החקלאות "קול קורא" המכריז על האפשרות לבקש מהמשרד המלצה להרשאת רעייה בשטח האמור. ההמלצה נועדה לשמש את הזוכים בה בהליכי קבלת הרשאת הרעייה עצמה, שהסמכות להעניקה היא של רמ"י כבעלת הקרקע [יצוין כי המלצתו של משרד החקלאות לא הייתה בזמנו תנאי הכרחי לצורך אישור ההקצאה על ידי רמ"י, והמצב שונה מאז בהחלטה 1583 של מועצת מקרקעי ישראל "הקצאת קרקע למטרות חקלאיות שונות, שלא בדרך של נחלה" (13.1.2019)]. במסגרת הקול הקורא פורטו תנאי הסף להגשת בקשה וכן השיקולים ושיטת הניקוד שעל פיהם ידורגו המבקשים.

העותרים פנו בבקשה לקבל המלצה אך משרד החקלאות לא נעתר לבקשתם. בהיעדר המלצה, ועדת ההשכרות ברמ"י החליטה שלא לדון בבקשת העותרים, אך העניקה להם זכות לערור על ההחלטה, וועדת הערר דחתה את הערר שהוגש על פי הרשות שניתנה. אחד הנימוקים לדחייה, כפי שעולה מהמכתב שנשלח לעותרים ביום 25.2.2019, הוא כי "הוחלט ע"י משרד החקלאות להמליץ על בעלי שטחי מרעה מצומצמים וקטנים יותר [...]".

3.

העותרים טענו כי עמדו בכל תנאי הסף והקריטריונים שפורטו בקול הקורא, ובתוך כך כי שטח המרעה שבו הם רועים את עדריהם כיום אינו גדול משל יתר המבקשים, אם מביאים בחשבון את תכנית המתאר שנערכה לגביו ואשר צמצמה אותו משמעותית. עוד נטען כי לא ניתנה לעותרים זכות טיעון; כי הליך ההקצאה לא נוהל בצורה שוויונית ושקופה; וכי השיקולים שנקבעו בסעיף ד' לקול הקורא, ושיטת הניקוד שבצידם, אינם תואמים את נוהל "השכרת קרקע חקלאית לזמן קצר" נוהלי מינהל מקרקעי ישראל 21.01 (2000).

4.

דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי.

לפי סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק ) , עתירה המכוונת כנגד החלטה מנהלית בעניין הכלול בתוספת הראשונה לחוק, מצויה בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. החלטות של רמ"י בנוגע להקצאה ראשונית של מקרקעין מנויות בפרט 59 לתוספת הראשונה (שנוסף לחוק אך לאחרונה במסגרת צו בתי משפט לעניינים מנהליים (שינוי התוספות לחוק), התשע"ח-2018), ועל כן הסמכות בעתירות הנוגעות להן נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. אמנם, העתירה דנן מתמקדת בהחלטה של משרד החקלאות שלא להמליץ על העותרים לרמ"י, ולא בהחלטה של רמ"י עצמה, אך דומה כי בפועל עניינה בהקצאה הראשונית. מעיד על כך, בין היתר, הסעד השלישי המבוקש בעתירה, ולפיו התבקשנו לאסור על המשיבים "לכרות חוזים להשכרת שטח מרעה עם מגדלים אחרים" ולהכריז על בטלותם של חוזים כאלה ככל שכבר נכרתו. זאת ועוד, ההחלטה של משרד החקלאות אם להעניק המלצה אם לאו אינה אלא שלב מקדמי בהליך ההקצאה, אשר בענייננו תם ונשלם זה מכבר. בשלב זה אין עוד כל משמעות מעשית להתערבות בהחלטת משרד החקלאות, וגם בכך יש כדי ללמדנו שמבחינה מהותית עוסקת העתירה בשאלת ההקצאה, וממילא שעומד לעותרים סעד חלופי בבית המשפט לעניינים מנהליים (לא למותר לציין בהקשר זה כי בבית המשפט לעניינים מנהליים מתבררת בימים אלה עתירתו של אחד המבקשים האחרים שלא זכה בשטח המרעה (עת"מ (מחוזי נצ') 29170-04-19)).

5.

נוסף על כך, היה מקום לצרף כמשיבים לעתירה גם את מי שזכו בסופו של יום בשטח המרעה, שחלקם כבר חתמו על חוזה הרשאת רעייה. אי צירופם מקים עילה נוספת לדחיית העתירה על הסף (ראו, למשל, בג"ץ 6940/12 סמיר נ' משרד המשפטים , בפסקה 8 והאסמכתאות שם (18.10.2012); בג"ץ 9110/11 אסתר נ' אשתאול מושב עובדים (4.9.2012)). לפנינו אפוא שתי עילות סף אשר די בכל אחת מהן כדי להביא לדחיית העתירה, לא כל שכן בהצטברותן.

6.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. לפנים משורת הדין לא ייעשה צו להוצאות.