בג"ץ 3789/07 פתחי אגבריה נ. שר הפנים

השופט ע' פוגלמן:

1.

העותר 1 (להלן: העותר) הוא אזרח ישראל. העותרת 2 (להלן: העותרת) הינה תושבת האזור, ונישאה בשנת 1961 לעותר. העותרים 3 – 8 הינם ילדיהם המשותפים של בני הזוג. בני המשפחה מתגוררים בעיר אום-אל-פחם.

כנטען בעתירה, העותר יליד שנת 1934, אזרח ותושב ישראל. בשנת 1960 עבר העותר להתגורר באזור, ובשנת 1961 נישא לעותרת. בשנת 1996 פנה העותר וביקש כי יוכר כאזרח ישראל מיום הקמת המדינה, אך בקשתו לא נענתה. העותר פנה לבית משפט זה (בג"צ 2897/97) ובגדרי אותו הליך הודיעה המדינה כי היא מכירה באזרחותו הישראלית. בהמשך, שב העותר להתגורר בישראל עם בני משפחתו. בנוסף לכך, נוהלו הליכים משפטיים לפני בית משפט זה ביחס למקצת מילדיהם של בני הזוג. נכון לעת הזו, כנטען בעתירה, כל הילדים הינם אזרחי ישראל.

בשנת 1998 הגישו בני הזוג בקשה למתן מעמד לעותרת מכוח נישואיה לעותר (להלן: הבקשה). לעותרת ניתן היתר שהייה בישראל ביום 23.6.99. היתר זה עמד בתקפו עד ליום 23.9.00. בין שנת 2000 לשנת 2005 לא ניתנו לעותרת היתרים נוספים. המשיבים מציינים כי הטעם לכך היה אי המצאת מסמכים שונים שדרש משרד הפנים מהעותרים.

בשנת 2003 פנו העותרים לבית משפט זה (בג"צ 5073/03 – להלן: העתירה הקודמת) וביקשו כי יינתן מעמד לעותרת. בשנת 2005, במסגרת ההליך המשפטי, הוסכם כי יינתן לעותרים פרק זמן של 45 יום להגשת מסמכים (החלטה מיום 14.3.05). ביום 12.7.05 ניתן לעותרת היתר שהייה שבהמשך הוארך, ונכון לעת הזו עומד בתקפו עד ליום 28.6.07. העתירה הקודמת נמחקה, לבקשת העותרים, ביום 9.8.05.

בין לבין פנו העותרים למשרד הפנים וביקשו כי יינתן לעותרת מעמד של אזרחית. במכתב מיום 14.2.07 השיב משרד הפנים לעותרים כי בהתאם להוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג – 2003 (להלן: חוק הוראת השעה) לא ניתן ל"שדרג" את מעמדה של העותרת.

2.

בעתירה שלפנינו טוענים העותרים כי יש להעניק לעותרת מעמד של אזרחית. לטענתם, היתה השתהות באישור הבקשה, ויש ליתן לעותרת מעמד בישראל שכן עומדת היא בקריטריונים ובסייגים שנקבעו בחוק הוראת השעה. בפרט מדגישים העותרים שבמהלך השנים מאז הגשת הבקשה הפכו חלק מילדי המשפחה לאזרחי ישראל, וכעת העותרת הינה היחידה מבני משפחתה שאינה אזרחית ישראל.

3.

דין העתירה להידחות על הסף. בהתאם למצב המשפטי הקיים לפי חוק הוראת השעה, אין עילה להורות על מתן אזרחות לעותרת, זאת נוכח הוראת סעיף 2 לחוק הוראת השעה שזו לשונה:

"בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב אזור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור".

נזכיר כי עתירות שתקפו את חוקתיות חוק הוראת השעה (בנוסחו הקודם) נדחו (בג"צ 7052/03 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (לא פורסם, 14.5.06)). העותרים אינם טוענים כי מתקיימות בהם הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 3ג לחוק הוראת השעה. גם טענת העותרים כי העותרת הינה היחידה מבני משפחתה שאינה אזרחית ישראל, אינה יכולה לסייע להם, במצב המשפטי הקיים.

במצב דברים זה, נכנס עניינה של העותרת לגדר הוראת המעבר שבסעיף 4(1) לחוק הוראת השעה המתירה לרשות להאריך את היתר השהייה שהיה בידה במועד כניסת החוק לתוקפו. כפי שהודיעו המשיבים, היתר השהייה שבידי העותרת מוארך מעת לעת, ומשכך, אין עילה לעתירה (השוו: בג"צ 4255/06 צאלח נ' שר הפנים (לא פורסם, 13.7.06); בג"צ 3590/07 אלמחאריק נ' שר הפנים (לא פורסם, 4.6.07)). טענת העותרים כאילו היה מקום להעניק לעותרת אזרחות כבר במועד קודם אינה מבוססת, בשים לב לעובדה (שאינה שנויה במחלוקת) כי בין השנים 2000 עד 2005 לא אחזה העותרת בהיתרי שהייה בישראל. למותר לציין, כי אם תתקבל בעתיד החלטה שלא להאריך את היתר השהייה של העותרת, או אם ישתנה המצב המשפטי, טענות העותרים שמורות להם.

4.

בשולי הדברים לא נוכל שלא להתייחס לחוסר נקיון הכפיים בו לקתה העתירה. בכתב העתירה נטען כי מאז שנת 1999 ועד היום קיבלה העותרת היתרי שהייה זמניים. בתגובת המדינה נטען כי בין השנים 2000 עד 2005 לא הונפקו לעותרת היתרים כאמור. רק בתגובה משלימה שהגישו העותרים, בהתאם להחלטתי, התברר המצב לאשורו. העותרים אף לא טרחו להזכיר קיומה של העתירה הקודמת. הואיל והמדינה לא ביקשה דחיית העתירה בשל אי נקיון כפיהם של העותרים, לא נקבע מסמרות בשאלה זו, בנסיבות בהן ממילא דינה של העתירה לדחייה.

אשר על כן

אנו מחליטים לדחות את העתירה על הסף.