בג"ץ 3789/15 בהזאת משלב נ. המוסד לביטוח לאומי

השופט ע' פוגלמן :

לפנינו עתירה לביטול פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטים ל' גליקסמן , א' איטח ו נ' רות ונציגי הציבור א' בן-גרא ו א' פלר ), אשר דחה את ערעור העותר על פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (כב' השופטת א' שומרוני-ברנשטיין ונציגי הציבור י' גרינשטיין ו א' אהרון ) שבו נדחתה תביעתו להכיר בפגיעה בגבו כ"פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

1.

העותר עבד משך כמה שנים כבוחן רכב במכון רישוי הרכב "טסטומט בע"מ". לטענת העותר, ביום 1.6.2010 התכופף וסובב את צווארו כאשר הרים מכסה מנוע של רכב – כחלק משגרת עבודתו – ולפתע חש בכאב חד וחזק בצווארו, בכתפו ובידו, אשר לטענתו נגרם עקב התנועות שעשה (להלן: האירוע ) . הכאבים האמורים החריפו בימים שלאחר האירוע והצריכו בדיקות רפואיות והיעדרות ממושכת מעבודתו. להשלמת התמונה יצוין כי סמוך לאחר האירוע הגיש העותר תביעה ל"מבטחים – מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ" (להלן: מבטחים ) לתשלום דמי מחלה עבור ימי העבודה שהחסיר ובתחילה לא טען לפניה כי מדובר בתאונת עבודה; וכי מעסיקו של העותר (להלן: המעסיק ) לא תיעד את האירוע כתאונת עבודה. העותר פנה למשיב 1 – המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד ) – בתביעה לתשלום דמי פגיעה עקב האירוע. בתחילה הכיר המוסד באירוע כתאונת עבודה, ולעותר השתלמו דמי פגיעה. ברם, לאחר כמה חודשים שב המוסד ובחן את תביעת העותר, וביום 18.9.2010 הודיעו כי תביעתו נדחית כיוון שלא הוכח שהכאבים נגרמו כתוצאה מהעבודה, אלא במהלכה.

2.

העותר הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה להכרה באירוע כפגיעה בעבודה. ביום 28.7.2013 דחה בית הדין האזורי בחיפה (כב' השופטת א' שומרוני-ברנשטיין ונציגי הציבור י' גרינשטיין ו א' אהרון ) את התביעה, תוך שהוא מעדיף את גרסת המעסיק על פני גרסת העותר בכל הנוגע לאירוע. בית הדין האזורי קבע כי כאשר פנה העותר לטיפול רפואי סמוך ליום האירוע לא הזכיר את האירוע ולא ציין כי קדמה לו פעילות מסוימת או מאמץ חריג; כי בפנייתו למבטחים טען טענות הפוכות לאלו שנטענו בתביעה; וכי יום האירוע היה עבור העותר יום עבודה רגיל, "ללא כל תלונות". נוכח כל אלה בא בית הדין האזורי למסקנה כי גרסת העותר לעניין התאונה בעבודה אינה אמינה, ותביעתו נדחתה.

3.

העותר הגיש ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי. ביום 22.3.2015 דחה בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטים ל' גליקסמן , א' איטח ו נ' רות ונציגי הציבור א' בן-גרא ו א' פלר ) את הערעור וקבע כי לא נמצאה עילה להתערב בקביעות העובדה והמהימנות של בית הדין האזורי. בצד זאת, ולגופם של דברים, קבע בית הדין הארצי שאין לקבל את טענת העותר כי לא ניתנה לו הזדמנות להציג את גרסתו ביחס לתביעה שהגיש למבטחים; כי אין מקום להתערב בקביעות בית הדין האזורי ביחס למהימנות גרסת המעסיק; וכי הרישומים הרפואיים שהגיש העותר סותרים את גרסתו לאירוע.

4.

מכאן העתירה שלפנינו. בעתירתו מבקש העותר כי נורה על ביטול פסקי הדין של הערכאות הקודמות ועל ביטול החלטת המוסד. לטענתו, החלטת המוסד לדחות את תביעתו לאחר שזו כבר התקבלה לוקה בחוסר סבירות ונעשתה על סמך תשתית עובדתית חלקית. עוד נטען כי שגו הערכאות הקודמות משהעדיפו את גרסת המעסיק על פני גרסתו בכל הנוגע לאירוע ולהשתלשלות העניינים סמוך לאחר מכן; כי ניתן משקל רב מדי לעובדה שלא תיאר את האירוע כתאונת עבודה בפני חלק מהרופאים שאצלם טופל; וכי לא ניתנה לו הזדמנות להעלות את גרסתו ביחס לתביעה שהגיש למבטחים. לבסוף טוען העותר כי בית הדין הארצי לא הכריע במחלוקות שבין הצדדים ולא נימק את החלטתו כראוי. מהטעם הזה – כך העותר – קמה עילה להתערבות בית משפט זה.

5.

לאחר שעיינו בעתירה מצאנו כי דינה להידחות על הסף, אף מבלי להידרש לתגובת המוסד. הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקותיו של בית הדין הארצי לעבודה, וכי ההתערבות בפסקי הדין של בית הדין הארצי נעשית במשורה, אך במקרים בהם נפלה טעות משפטית מהותית שהצדק מחייב את תיקונה (ראו: בג"ץ 7152/09 מזרחי נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו , פסקה 8 (18.7.2010); בג"ץ 6331/07 רביב נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים , פסקה 3 (28.7.2007); בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים , פ"ד מ(1) 673, 693 (1986)). המקרה שלפנינו אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. גרסתו של העותר לאירוע נמצאה בלתי אמינה בבית הדין האזורי. בית הדין הארצי לא מצא להתערב בקביעה זו ודחה את יתר טענות העותר. בטענותיו לפנינו קבל העותר על קביעות העובדה והמהימנות של שתי הערכאות הקודמות ונגד סבירות החלטת המוסד, אך לא הצביע בעניין זה על טעות מהותית אשר מצדיקה את התערבותנו. ככלל, טענות מעין אלו, המבוססות על נתוני המקרה הספציפיים, אינן מקימות "טעות משפטית מהותית" המגלה עילה להתערבות. מטעם זה ראינו לדחות את העתירה.

העתירה נדחית אפוא על הסף. אין צו להוצאות.