בג"ץ 382/99 בית-הכנסת " בית-תפילה" לזכר יהודי סלוניקי נ. אליהו לאה

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

1.בין הצדדים מתנהל מאבק קשה וממושך סביב מעמדו ופעילותו של המשיב בבית הכנסת לזכר יהודי סלוניקי, אותו הקים המשיב. הסכסוך הוא על רקע טענות רבות וקשות מצד עמותת בית הכנסת - המבקשת, נגד המשיב בדבר התנהגותו בבית הכנסת.

2.ביום 25.1.85 ניתן פסק בורר שנקרא על ידו - "פסק-דין ביניים" - שבו הוטלו על המשיב תנאים שונים להמשך הניהול התקין של בית הכנסת ואפשרות המשיב להתפלל בו. בסוף הפסק קבע הבורר, כי הצדדים ידווחו בתום 6 חודשים לבורר דבר יישום החלטותיו ואז יחליט הוא אם להפוך את החלטת הביניים להחלטה סופית או יכניס בה שינויים לפי שיקול דעתו.

3.הסכסוכים נמשכו והעמותה פנתה בשנת 1996 לבית משפט השלום, בתביעה לצו מניעה קבוע, במטרה לאסור על המשיב כניסה לבית הכנסת. בית משפט השלום דן בתביעה ונתן פסק-דין בו הורה למשיב הוראות שונות בקשר למעמדו והתנהגותו בבית הכנסת. על פסק-דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור התקבל ובית המשפט המחוזי קבע כי פסק הבורר מהווה מעשה בית דין וכי על כן עומד הוא בעינו ותנאיו מחייבים את בעלי הדין. על כך בקשת רשות הערעור שבפנינו, עליה החלטנו לתת רשות ערעור ולדון בה כבערעור ולקבל את הערעור מהטעמים הבאים:

4.פסק הבורר הוא על פי כותרתו ועל פי הסיפא שבו, פסק ביניים ולא פסק סופי. גם אם הוא מהווה פסק סופי, נכון הוא לעת בו ניתן. אין בו, מעצם טיבו, כדי להתייחס להתנהגות המשיב לאחר פסק-הבורר. מדובר בהתנהגות נמשכת כאשר עילת הבוררות היא ההתנהגות שקדמה לפסק ולא זו הצפויה בעתיד. כך ראה זאת גם הבורר כאשר קבע כי יש לעקוב אחר הביצוע ולחזור אליו ולדווח לו.

5.הצדדים לא פנו לבית משפט לאשר את הפסק או לבטלו ולפיכך לא ניתן הפסק לאכיפה ולא ניתן לנקוט בצעדים לפי פקודת בזיון בית המשפט. כאשר פנתה העמותה לבית משפט השלום, היה על המשיב - אם סבר שהנושא נתון לבוררות - לפנות בבקשה לעכוב הליכים. בקשה כזו לא הוגשה. התשתית שהיוותה בסיס עובדתי לעילת התביעה בבית משפט השלום, היא התנהגותו של המשיב לאחר הפסק ולפני הפניה לבית המשפט.

מלאכת הבורר לא נסתיימה וגם אם נסתיימה אין הפסק מהווה מעשה בית דין ואין בו לא השתק עילה ולא השתק פלוגתא. התנהגות המשיב והסכסוכים הנמשכים לאחר הפסק והפרתו הנטענת של הפסק על-ידי המשיב, מהווים תשתית חדשה המקימה עילה חדשה ומעמידה פלוגתא חדשה גם אם הסכסוך ישן הוא. מכאן, שהפניה של המבקשת לבית המשפט, היא האמצעי היחיד שהיה בידה אותה עת על מנת לקבל את הסעד אותו היא ביקשה. אם היה עליה לפנות לבוררות תחת אשר פנתה לבית משפט, היה על המשיב לבקש עיכוב הליכים, דבר שלא עשה.

אשר על כן אנו מבטלים את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, מחזירים על כנו את פסק הדין של בית משפט השלום ומחייבים את המשיב לשלם למבקשת הוצאות בסך 10,000 ש"ח.